"גרתי ממש בלב הקאסבה החרדית, והגישה שלי לגביהם השתנתה תוך כדי העבודה על הספר והמגורים בתוך השכונה", מספר טננבום (66), שחזר למאה שערים, ללב החברה החרדית, 40 שנה אחרי שעזב אותה. "לפני שבאתי ירושלמים, גם דתיים, המליצו לי לא לגור שם. אמרו לי שיזרקו עלי אבנים כל ערב ושיעמדו ליד החדר שלי ויצעקו לי 'גוי, צא החוצה'. אמרתי לעצמי שזו תהיה חוויה אותנטית שתבוא לידי ביטוי בספר שאכתוב ושתעמיד אותם באור בעייתי.
"האמנתי שכל מה שהזהירו אותי יבוא לידי מימוש ונכנסתי לכוננות ספיגה של כמה חודשים. להפתעתי זה לא מה שקרה – בדיוק הפוך".
עניים אבל לא רעבים
לדברי טננבום, בעוד שבחברה הישראלית יש מי שמתאר את החרדים כגנבים, סוחטי כספים, תחמנים ואוכלי חינם, ההפך הוא הנכון. "את כל הדברים הכי גרועים זורקים עליהם. גרתי בשכונה יותר משנה, ואף אחד לא סחט ממני גרוש אחד אלא הרעיפו עלי גם את מה שלא היה להם, כל הזמן. החברה הזאת היא מאוד ענייה, ועדיין – הם עוזרים אחד לשני, מי שיש לו תומך באלה שאין להם".
כך או כך, הספר שכתב טננבאום ־ בני ברקי במקור ומייסד התיאטרון היהודי של ניו יורק שהפך מפורסם בזכות ספריו המקוריים ובהם "תפוס ת'יהודי" ו"אני ישן בחדרו של היטלר" ־ הפך למסמך שהוא כתב הגנה על הציבור החרדי, "לא הייתה לי מטרה לכתוב על החרדים ספר 'מחמיא'. אני מאמין שכעיתונאי אסור שתהיה לי אג'נדה, אני צריך לכתוב את מה שאני רואה", הוא מדגיש, "אבל גיליתי עולם יפה, מלא חסד ואהבה, מלא חן ושמחה. על זה כתבתי".
קראו גם:
אז מאיפה נובעת התדמית העסקנית? "כשמדברים על החרדים יש שני אספקטים: יש את החרדים עצמם ויש את חברי הכנסת. חברי הכנסת הם עולם אחר, בעיניי גפני וגולדקנופף לא בדיוק מייצגים את כל החרדים".
איזה תגובות קיבלת לספר? "החרדים אוהבים אותו ממש. הם קוראים אותו וקונים אותו. אחרי שיצא הספר, לא מעט כשהיו פוגשים אותי היו ניגשים להחמיא. אני חושב שהם הופתעו שיצא ספר שמכבד אותם כי הם ציפו לספר שיתנגח בהם, במיוחד כיוון שידוע שאיני דתי".
"זה טירוף"
על ההתבטאוית, המיצגים והקריקטורות נגד החרדים לאחרונה יש לטננבום ביקורת עזה והוא משווה אותם, לא פחות, לאנטישמיות נגד יהודים בעולם. "מפחיד לראות את זה", הוא אומר בלהט. "בחוץ לארץ שונאים את היהודים ושונאים את מדינת ישראל, ובתוך מדינת ישראל יש אנטישמיות נגד חרדים. אלה שכותבים נגד החרדים הם אנשים שלעולם לא יהיו מוכנים באמת לחיות בתוך מאה שערים. אין להם מושג והם לא מבינים את התרבות של החרדים. רואים אנשים שלבושים בלבוש שונה, ולכן 'זורקים' עליהם את כל הסטריאוטיפים שמוכרים להם מאנטישמים אחרים בעולם. זה טפשי ממש.
"הייתי פעם באיזו מסיבה אצל סוכנת אחת בירושלים", הוא מספר, "וניגש אלי מישהו שבימים אלה כותב ספר על חרדים ואמר לי ששמע שגם אני כותב ספר על החרדים. שאלתי אותו ביידיש איך הולך, והוא לא הבין אותי. אמרתי לו – איך אתה יכול לכתוב ספר על חרדים אם אתה לא מבין יידיש? זה הרי טירוף. אנשים מגיעים עם אג'נדה של שנאת חרדים ומחפשים לתמוך בה, אז הם יגיעו בסוף ההפגנה ויראו את פח הצפרדע השרוף ויגידו 'תראו איך החרדים', ויצטלמו עם הגרפיטי של 'ציוני לא יהודי'. אם המטרה היא ללכלך על מישהו, תמיד תימצא הדרך לעשות זאת.
"בכל חברה יש אלימים, אבל זה מיעוט קטן שבקטן", הוא טוען. "נכון שיש את המשוגעים שמרססים גרפיטי אבל מדובר בילדים, ולעומתם יש את החסידים תושבי השכונה שמיוזמתם מחזיקים בבית דליי צבע וכשהם נתקלים בכתובת כזאת הם מוחקים אותה".
הם בוחרים לחיות ב'גטאות' סגורים. "זה לא נכון, הם רוצים לחיות את החיים שלהם לפי התורה ולפי מה שהם מאמינים. אני לא דתי ולא חרדי, אבל חייתי שם, ושמתי כיפה על הראש. לא הסתובבתי בשבת עם רכב בשכונה או סיגריה, לא פגעתי באף אחד וקיבלו אותי באהבה. בטח שהם יכולים לקבל חילונים, אבל תלוי איזה – אם תתגרה בכוונה כמובן שהם לא יקבלו אותך".
קומץ קיצונים
לא אחת מצא את עצמו בלב הפגנות סוערות, בין היתר בגלל חנויות הטלפונים, סוגייה שמהווה בימים אלה את שיא המחלוקת בחברה החרדית פנימה וכן עבודות התשתית בעיר, "חייתי בשכונה גם בתקופות של ההפגנות האלימות. ראיתי את כל זה. יש כמה משוגעים, בעיקר בעלי תשובה, שמתחילים את ההפגנה ואז קבוצה של חרדים מגיעה אליהם ומנסה בכוח להוציא אותם החוצה מהשכונה ומההפגנה", הוא אומר.
"כשהמפגינים מדליקים את פחי הצפרדע תושבים אחרים מנסים למנוע את זה ככל יכולתם. צריך להבין, החרדים תושבי השכונה מתנגדים לקיצונים האלה, אבל פתאום באה המשטרה או איזה עיתונאי, שלא ראו כל מה שקרה לפני כן, וכותבים שזה מה שקורה בשכונות החרדיות. זה לא נכון. צריך לחיות שם, לראות את זה. אני ראיתי איך שכשההפגנה מתחילה כמעט תמיד אותם משוגעים מתחילים אותה ומנגד את התושבים החרדים מתנגדים להם מהצד השני. אפשר אפילו לראות ברחובות מודעות שמכנות אותם 'רוצחים' ודורשות מהם לצאת מהשכונה. אבל על זה לא כותבים.
"הסתובבתי בעולם וראיתי המון אנטישמיות", הוא מסכם. "כשבחשתי בקדירה עמוק גיליתי שמי שמנהל את העסק זה יהודים בעצמם. אנחנו היהודים טובים מאוד בשנאה עצמית, זו המציאות המרה".
