כשעיינה הופמן (18) היתה בכיתה ט' נעלמה אחת מחברותיה ללימודים. "בסוף נפל האסימון, וגיליתי שהיא מאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי", היא מספרת. זו היתה הפעם הראשונה שבה היא נתקלה במתמודד נפש שהיא מכירה.
"בשיחה עם חברה היא שיתפה שאחיה מתמודד נפש ושזה קרה לו בתקופת הקורונה - פתאום נחשפתי להתמודדות של המשפחה מול היקר להם מכל, וראיתי שיש השפעה משמעותית על ההתמודדות שלהם. שאר האחים עלולים ליפול בין הכיסאות, הנושא אפוף בין סטיגמה לבושה, ואין מקום שהם יכולים לדבר על זה. יש פחד ובושה לדבר על זה ולמצוא מישהו שמבין את הסיטואציה".
בהמשך התברר לה כי בעקבות הסגרים בתקופת הקורונה יש עלייה במספר בני הנוער שפנו לעזרה נפשית, אך מנגד יש מחסור באנשי מקצוע. "החברה שלי שיתפה אותי שבקושי הגיעה עובדת סוציאלית לשוחח איתם ולהסביר את המצב. הייתי בהלם שיש מצב כזה, שיש חוסר מטורף באנשי טיפול".
קראו גם:
בתגובה החליטה הופמן החליטה להקים את 'אחשלי', מיזם חדש לסיוע ותמיכה באחים של מתמודדי נפש. במסגרת המיזם של הופמן אחים ואחיות של מתמודדי נפש נפגשים פעם בשבוע, חולקים חוויות וקשיים ומעניקים תמיכה זה לזה. בזכות הפרויקט הזה היא נבחרה לרשימת '10 המשפיעים' וזכתה בתעודת הוקרה מעיריית ירושלים.
על השאלה מתי הרעיון הפך למיזם מגובש מספרת הופמן: "במסגרת 'LEAD - המסלול לפיתוח מנהיגות' עלו לי כל מיני רעיונות. התייעצתי עם עוד אנשים, והתחלתי לעשות שיחות עם פסיכולוגים ואנשי מקצוע כדי לגבש מודל. יצרתי שיתוף פעולה עם עמותת 'זה בנפשי' ו'מרכז מאי' (מרכז לאקטיביזם לנוער בירושלים; מש"מ), והקמנו את הקבוצה הראשונה, שמיועדת לכיתות ז' עד י'. בהתחלה הגיעו 7 חבר'ה, ואז פתחנו קבוצה נוספת, וגם אליה הגיעו 7 תלמידים".
