הודיה קלמן בוק, 23, נולדה וגדלה בשכונת קרית משה. לאחר שסיימה שירות לאומי נרשמה ללימודי אומנות במכללת 'אמונה' בעיר. השנה היא מסיימת את שנת הלימודים האחרונה בתקשורת חזותית, ואת הנושא לפרויקט הגמר שלה היא מצאה 'קרוב לבית' .
עולם הולך ונעלם
לפני כשנתיים היא חיפשה עם בעלה דירה להשכרה, ואותה הם מצאו ברחוב בר יוחאי שבשכונת הקטמונים. "עד שהגענו לכאן לא ידענו כמה הרחוב שלנו ייחודי. אנשים יודעי דבר שאלו אותנו: 'לא מפחיד אתכם לגור שם? זו שכונת פשע, שכונת מצוקה'. לאט לאט גילינו שיש צד נכון בדבריהם. יש פה שריפת מכוניות וסירנות בלילות, אבל גילינו פה פסיפס אנושי מיוחד - אנשים שנולדו פה, זוגות צעירים, עולים חדשים מחבר העמים, קהילת יוצאי אתיופיה, ערבים משתפי"ם, ש"סניקים, בתי עמידר וכפר סטודנטים", היא משחזרת.
"המרקם האנושי המיוחד ובנייני הרכבת המאפיינים את המקום הולכים לשנות את פניהם מן הקצה אל הקצה. הבניין שלנו הולך להיהרס עוד כשלושה חודשים, ולבסוף כל מבני השכונה יפונו, ובמקומם ייבנו מגדלים ורבי קומות".
קלמן בוק מספרת כי הרעיון לתעד את השכונה כנושא המרכזי לפרויקט הגמר שלה החל להבשיל לפני חצי שנה, אז פורסם בוואטסאפ השכונתי שלבניין שבו הם מתגוררים הוצא צו פינוי-בינוי. "הבנתי שיש לשכונה הזו ייחודיות, בין אם זה המראה הפשוט של בנייני רכבת מפעם בגוון בורדו חום, ובין אם זה הסיפורים של האנשים שחיים במקום שהולך להיעלם מהמפה, חיים שלמים שהרגעים שהיו בהם ייעלמו".
יש כאב בהריסה של בניינים? "מהחוויה האישית שלי, יש אנשים שלא מאמינים שזה יקרה ומכחישים את הפינוי וההרס. בסופו של דבר מדברים על כך הרבה מאוד שנים, כשבינתיים שום דבר עוד לא קרה. ויש כאן תושבים שלא אכפת להם אם הדירה שיקבלו תהיה יותר חדשה ומרווחת - הם רוצים את הבית שלהם, שאליו הם נקשרו".
קראו גם:
מה הסיפור הכי קשה שנתקלת בו? "אישה אחת נגעה לי בלב ואמרה שכל הזכרונות שלה נמצאים בבית שלה. היא גרה בשכונה שנים ארוכות עם בעלה, עד שהוא נפטר לפני כשנה, וכל החוויות שלה מבעלה וההווי של חייה טמונים בבית שלה. היו לה דמעות בעיניים כשהיא דיברה על כך שתעזוב את ביתה. זה המקום שלה".
מה גילית על השכונה? "גיליתי שיש מרכז מסחרי קטן עם פלאפל שכונתי, משהו שבראייה היומיומית מתפספס, אבל כשיצאתי לצלם הייתי בתודעה של התבוננות. זה שינה לי את התפיסה של המקום ואת הראייה שלי עליו. את הרבה יותר מבינה את ערך המקום. אני מרגישה שהצלחתי לראות אותה באור שונה, את הפשטות המיוחדת, הטובה והבריאה".
את נקשרת לבית שלך? "אנחנו גרים כזוג צעיר עם משפחה צעירה. חיינו כאן בתור תחנת מעבר. יש כאן אנשים שנולדו שם, חיים שם 50 שנה, וזה שונה. אני גדלתי בירושלים, מכירה את הסגנון הירושלמי, ולשכונה הזאת יש אופי שונה: המבנים, סגנון האנשים. זה מרגיש שהגעת למקום אחר לחלוטין. זה משהו שממש ישתנה בוודאות לאחר הפינוי-בינוי. היה לי רצון להביא את הפריפריאליות לקדמת הבמה. לפני שעברתי לקטמונים לא ידעתי לאן אני מגיעה ולא היתה לי היכרות מקדימה. אם זה היה הפוך לא בטוח שהייתי מגיעה להתגורר או אפילו להסתובב כאן. מדובר בשכונה עם נשמה, עם אנשים שורשיים שנטעו את חייהם".
איך את מסכמת את החוויה של התיעוד? "היה לי קשה בהתחלה לצאת עם מצלמה ולהתחיל לצלם. זה כביכול 'באזור הנוחות' ליד הבית שלי, אבל בעצם זה הכי לצאת ממנו ולבקש מהשכנים והתושבים רשות לצלם אותם. לפעמים זה גם הרגיש כמו פרויקט תיעודי, כשאני יודעת שמה שאני מנציחה הולך להיעלם. אולי יהיה לתמונות האלה ערך היסטורי בעוד כמה שנים".
