ביום ראשון הקרוב יתארחו כ־70 בני נוער בביתו של ראש העירייה משה ליאון ויאזינו לסיפורו של סמ"ר טל יפרח ז"ל, שנפל במבצע 'צוק איתן', מפי אחותו נוי פרי. האירוע הוא אחד ממאות מפגשים דומים שייערכו השבוע לרגל יום הזיכרון שאותם מארגנת עמותת 'האחים שלנו', שהקימה פרי יחד עם אליסף פרץ, ואין בציבור הירושלמי והישראלי מי שאינו מכיר את דמותם של אחיו, אוריאל ואלירז ז"ל, ואת אמם מרים.
בשלוש השנים האחרונות פרץ מכהן כמנהל אגף חברה ונוער בעיריית ירושלים. במסגרת תפקידו הוא אחראי בין היתר על מגוון פרויקטים חברתיים בנושא נוער, הגיל השלישי, מזרח העיר, צמי"ד ועוד. "המשרד שלי בכיכר ספרא נמצא בקו אווירי כקילומטר וחצי מהר הרצל שבו קבורים אוריאל ואלירז", אמר השבוע ל-mynet ירושלים. "כשאני מגיע לעבודה אני אומר לעצמי: 'שני האחים שלי קבורים פה, ואני עובד בעיר שהסבים והסבתות שלי חלמו עליה'".
"לחיות 100 אחוז"
בן 36, בעל תואר ראשון בהיסטוריה וארכיאולוגיה ותואר שני במנהיגות קהילתית. נשוי לדוקטורנטית לחקר המוח באוניברסיטה העברית, אב לשלושה, מתגורר בקטמונים. כשהיה רק בן 12, הצטרף לראשונה למשפחת השכול - כשאחיו הבכור, סגן אוריאל ז"ל, נפל בקרב בלבנון. "עמדתי בהר הרצל מול הקבר הפתוח ולא באמת הבנתי וידעתי איך מתמודדים עם הדבר הזה. אני גדלתי בתוך מציאות של אח שכול".
שש שנים לאחר מכן נפטר אביו, ובמרץ 2010 הוא שכל אח נוסף, אלירז ז"ל, קצין ולוחם בחטיבת גולני שנפל בקרב ברצועת עזה. מאז הפכה אמו, אשת חינוך ותיקה, לדמות מוכרת ומעוררת השראה.
קראו גם:
"המוות של אלירז היה שבר שטלטל את כל עולמי", חשף אליסף. "חודש וחצי לא קמתי מהמיטה ולא רציתי לחיות. אחרי חודש וחצי קמתי עם החלטה שאני לא אחיה 70 אחוז אלא רק 100 אחוז ולא אפספס שום דבר בחיים. שנה אחרי שאלירז נהרג יצאתי לטיול של שנה וחצי בעולם, לבד. כשהייתי בטיול שאלתי 'מי אני?' והבנתי שהדרך היחידה שאני יכול להתמודד עם מה שעברתי בחיים זה לעשות משהו משמעותי, ושהדרך היחידה להיות משמעותי זה לקחת אחריות על מישהו או משהו שהוא לא אני".
היוזמה החברתית הראשונה שלו היתה הקמת מכינה קדם־צבאית ביישוב ניצן. בהמשך עבד בארגונים חברתיים, הקים את עמותת 'האחים שלנו', שנתנה לראשונה מקום לאחים השכולים, וכיהן בוועד המנהל של 'לפרוש כנף', עמותה שמוציאה לטיול אחרי צבא צעירים עם מוגבלות וללא. לפני חמש שנים הוציא לדרך את 'מסע 70', שאליו יצאו 50 אלף איש. "צעדנו שבעה שבועות כדי להגיד תודה למדינת ישראל".
בשם האחים
לפני כשלוש שנים החל לעמוד בראש אגף חברה ונוער בעירייה והיה שותף להקמה וליווי של מספר פרויקטים ייחודיים. במפגשי שטח למד פרץ להכיר את השינויים והרגשות שחווים בני נוער ירושלמים. "במסגרת שיחות במוסדות חינוך פגשתי נער שהחליט שהוא לא מתגייס לצבא כי הוא כועס על המדינה ולא רוצה להיות 'פראייר'. קבעתי איתו לכוס קפה ואחרי ששמעתי את הסיפור שלו אמרתי לו שבסוף ההחלטה היא שלו ולא צריכה להיות תלויה במי עושה או לא עושה, אלא שהוא צריך להבין שהוא חלק משרשרת. אמרתי: 'אתה אח שלי, ואם לא תהיה איתי ולא תצא ולא תתגייס, אני מפסיד, לא המערכת'.
"סיפרתי לו שחודש לפני שאחי אלירז נהרג אשתו שלומית שאלה אותו מה משמח אותו ואלירז ענה: 'שני דברים – את משמחת אותי, ולדעת שאני חלק מעם גדול'. אמרתי לנער: 'אתה חלק מהעם הזה. כשאתה מתגייס אתה הופך להיות אדם יותר טוב. בסוף הוא התגייס למשמר הגבול.
"אני עובד עם ערבים, דתיים, חילונים, ולמעשה עם כולם. זה ניצחון קטן אצלי בלב שאני ממשיך את הדרך, וזאת השליחות שלי והבחירה שלי - בחירה בחיים ובעשייה. וזה בעיקר עלי. יש שני רגעים בחיים שאנחנו לא שולטים בהם, הרגע שאתה נולד והרגע שאתה מת. אם הייתי יכול הייתי קופץ על הרימון של אלירז אבל זה לא בידיים שלי. מה שבידיים שלי זה איזה חיים אני חי ואיך אני קם בבוקר ובוחר לא להיכנע לכאב ליצור ולחיות. זה מה שהם רוצים ממני - לחיות, לצחוק, לשמוח, לגדל ילדים.
"אם נופלים אפשר לקום, וכשקמים אז יותר חזקים ויותר מאמינים, וזה הסיפור של ירושלים - סיפור של מסע שלא נגמר, של אהבה ללא גבולות. אני מרגיש שבסוף כל העשייה החברתית שלי הזדקקה למה שאני עושה היום, כי ירושלים היא הסיפור של מדינת ישראל. אתה מפגיש בין חרדים לחילונים ולדתיים־לאומיים, צעירים שכשאתה מצליח להושיב אותם יחד או להוציא לפעילות חינוכית, הם מבינים שאפשר לחיות ביחד. כשיש מטרה משותפת אפשר להתגבר על כל הפערים".
