אבי ריבקינד (72), פרופסור לכירורגיה ומי שיזם והקים בהדסה את יחידת הטראומה הראשונה בישראל, זוכר היטב את הנפגעים הרבים שזרמו מ'סבארו', ביום שבו אירע אחד הפיגועים הקטלניים ביותר באינתיפאדה השנייה. "אני מוכרח להודות שהמראות הללו והמחשבה שאנשים הלכו לקנות בצהריים פיצה ויצאו מהמקום מתים ו/או על אלונקה החרידו וזעזעו אותי", סיפר השבוע ל-mynet ירושלים.
"אבל אנחנו עשינו את מה שהיה צריך לעשות, למרות התחושות הקשות. היתה אפיזודה שאת אחת הפצועות ממש הכרנו, מכיוון שהיא עברה ניתוח אצלנו במחלקה. אתה חושב על זה - בתור ירושלמי שגר פה, שהמשפחה שלך גרה פה, החברים שלך, לך תדע את מי אתה צפוי לקבל בבית החולים באירוע כזה. כך שאחת התחושות הקשות היא הציפייה לפצועים - מי פצוע ואיך פצוע.
"הייתי שם יום וליל. גם כשאתה מגיע הביתה אתה ממשיך לטלפן ולשאול מה עם הגברת הזאת ומה עם הפציעה של ההוא. היו פעמים שאיך שהגעתי הביתה חזרתי לבית החולים כי משהו לא הסתדר. אתה מגיע הביתה וסוחב את זה איתך. זה לא המראות כמו שאתה רואה מי נפגע – המשפחות, ההורים, הסבא, הסבתות. כל מה שקורה, כל מה שמתרחש יחד עם זה. חלק מהאנשים שנפגעו הם אנשים שהכרת. גם הידיעה שחלקם יכולים להיות פצועים מאוד קשים, שאתה לא רואה עליהם שום סימן חיצוני, וזה קלאסי לפציעות הדף - מכניס אותך לאיזו דריכות על. אגיד את האמת, אני נמנע מלהסתובב הרבה בשוק או בעיר העתיקה. אין לי איזו תשוקה להיות בעיר, בפירוש. זה כמובן בגלל כל התקופה ההיא של הפיגועים".
למרות הזמן הרב שחלף, והעובדה שלאורך הקריירה הארוכה שלו הוא טיפל באינספור נפגעים וחולים, מתברר שהזיכרונות מתקופת הפיגועים לא עוזבים אותו. "את כל הפצועים אני זוכר בשמות ובפגיעות", הוא אומר. "אפשר להגיד לי שם ואני אוכל לשייך אותו לפיגוע – עד כדי כך. אני לא יכול לשכוח אותם. הפצועים מאז עדיין שומרים איתי על קשר ושולחים לי תמונות של הילדים ותמונות עדכניות של המשפחה. הם מציינים את יום השנה ושולחים לי תמונה עדכנית באותו היום".
