בזמן שמרבית התושבים נשמעים להנחיות משרד הבריאות, יש כאלה שעובדים תחת סיכון גבוה בהידבקות בנגיף, תכירו כמה עובדים ירושלמים חיוניים.
מועסק בחנות רענון
כמו כולם, גם מחמוד נטשה (24) מודע לסכנה וצמוד לחדשות השכם והערב. כאשר הוא שמע את ראש הממשלה מדבר על סגירת מקומות העבודה, הוא ידע שדווקא ממנו מצופה להופיע בתחנת הדלק שעל כביש בגין כרגיל, שבה הוא עובד בחנות הרענון 'ילו'. "זה מקום שאי אפשר לסגור אותו", אומר נטשה. "כולם צריכים דלק - מכוניות השרד של המנהיגים, האמבולנסים, כולם. נכון שחנות הרענון עצמה יכולה להיחשב כלא נחוצה, אבל צריך לזכור שהיא משרתת את התושבים של כל האזור. כמעט שאין סופרים בסביבה והשוק עובד במתכונת מצומצמת. כל השכנים באים כדי לקנות כאן".
הוכחה לחיוניות העבודה שלו הוא קיבל ממנהליו הישירים. "קיבלתי טלפון מהמנהלים שלי שאמרו לי שהעבודה שלי נחוצה במיוחד ושהמצב שאליו נקלענו יגרום לתחנת הדלק להיות פעילה יותר מאי פעם", הוא אומר. "יש כמובן חשיבות לשמירה על מרחק ביטחון ועל היגיינה, אבל חוץ מזה אנחנו ממשיכים לתת שירות כרגיל.
"אני בוודאי חשוב וחיוני. אני יודע היטב שהעבודה שאני עושה בימים אלה מעט מסוכנת, כי מגיעים כל מיני אנשים ואי אפשר לדעת מי הם בדיוק ומהיכן באו, אבל אין מה לעשות וצריך לעבוד".
פקח זיהום אוויר בתחנה המרכזית
אבנר מרדכי (50+) ממעלה אדומים הוא פקח זיהום אוויר בתחנה המרכזית בירושלים. הוא כלל לא הוטרד בשאלה אם הוא מוגדר עובד חיוני או לא. "קיבלתי את מערכת שעות העבודה לשבוע הקרוב ולא היה שינוי. לכן הבנתי שאני עובד כרגיל", הוא אומר. "להפך, בדרך כלל אני עובד ארבעה ימים בשבוע. דווקא השבוע אני עובד יותר - חמישה ימים. אם אני חיוני, אז ואללה, זה טוב בשבילי. זה אומר שאני לא נשאר בבית. אני מעדיף להיות חיוני. אין לי את המודעות הגבוהה הזאת של מי חיוני ומי לא. אני עובד - אומרים לי לבוא, אני בא. יגידו לי לשבת בבית, אני אשאר. בינתיים כל עוד אני מקבל מערכת עבודה אני מרוצה. אם יסגרו גם את התחבורה הציבורית, גם אותי יושיבו בבית. מה יש לי לעשות בבית? אני מעדיף לצאת לעבודה".
הלהיטות של מרדכי לעבוד מגיעה מתוך ניסיון קודם. "אני יחסית עוד חדש בתפקיד הנוכחי, רק שלושה חודשים. מה יש לי לשבת בבית? מילא אם הייתי עובד כמה שנים, אז הייתי יכול לנוח קצת, אבל זה מבאס להיות בבית".
עובדות ב'אושר עד'
שרה שרפי (26) מבית ישראל, אחראית קו קופות; שרה לוי (26) מהחומה השלישית, אחמ"שית קופות ב'אושר עד', סניף גבעת שאול.
שרה שרפי ושרה לוי הן אולי אמת המידה המדויקת ביותר לאבחון מצב הדופק בציבוריות הירושלמית בימים שבהם נגיף הקורונה מאיים על העיר. אחרי הכל מדובר באחראית קו קופות ובאחמ"שית קופות בסניף 'אושר עד' בגבעת שאול, אולי אחד המקומות הפופולריים ביותר השבוע בעיר. "אנחנו לא צריכות לקרוא או לשמוע חדשות כדי שיספרו לנו מה זו קורונה", הן מספרות. "אנחנו חשות את זה על בשרנו. יש התנפלות של לקוחות על הסופר, מרוקנים מדפים, כמויות האנשים לא נורמליות, כולם לחוצים ויש המון בלגן".
לוי מוסיפה: "אני כבר תשע שנים עובדת בסופר, ואני לא מכירה מצב שבתקופה הזאת של השנה, חודש לפני פסח, אנחנו ממלאים את המדפים בחמץ - משטחים של חבילות קמח, פסטות, קרקרים, זה בחיים לא היה".
רבים מהתושבים מתקשרים אל הסופר לפני ההגעה אל המקום בשאלות כגון האם הסופר עובד כרגיל, האם ננקטים אמצעי זהירות, האם יש מצרכים על המדפים, והאם בעוד מספר שבועות עדיין יהיה אפשר למצוא את המצרכים הללו בסופר. כדי לעמוד בדרישות משרד הבריאות, בכניסה לסופר הוצב עבור הלקוחות ג'ל לחיטוי ידיים והעובדים במקום ממוגנים בכפפות ומסכות. כמו כן הקופות מתוגברות ומאוישות באופן מלא כדי לשחרר את הלקוחות במהירות האפשרית.
שרפי ולוי מעידות על עצמן שהן אוהבות לעבוד, גם כשלחוץ וקשה. כשקיבלו במוצאי שבת את הטלפון מהממונים על המשך הפעילות, זה היה עבורן מובן מאליו. "לא הופתענו לגלות שאנחנו אמורות להופיע לעבודה. אנחנו יודעות שזה האוכל שחיוני לאנשים", הן מדייקות. "החיוניות שלנו ללקוחות ולמשק נובעת מהבחינה של סיפוק המצרכים, כי תכל'ס, בלי מזון אי אפשר, איך אנשים יתקיימו?"
כאשר מיכאל רוזנטל (26), סגן מנהל מרכז שירות לקוחות ב'סיטיפס', שמע בחדשות על ההנחיות של משרד הבריאות בנוגע לסגירת מקומות העבודה, הוא היה בטוח שגם הוא נכנס תחת הקטגוריה ויתבקש להישאר בבית. "בערך ב־23:30 בלילה של מוצאי שבת הודיעו שההחלטה שהתקבלה בחברה היא שמפעילים את מרכז השירות תוך שמירה על נהלים מסוימים של התמגנות", הוא משתף. "גיליתי שאני מוגדר עובד חיוני. באמת חשבתי שיסגרו את מרכז השירות או יפעילו בצמצום את התחבורה הציבורית, ושמחתי שזה לא קרה. התחושה שעולה בך למחשבה שהעבודה שאתה עושה חשובה לציבור היא טובה".
סגן מנהל מרכז שירות לקוחות בסיטיפס
כאשר מיכאל רוזנטל (26), סגן מנהל מרכז שירות לקוחות ב'סיטיפס', שמע בחדשות על ההנחיות של משרד הבריאות בנוגע לסגירת מקומות העבודה, הוא היה בטוח שגם הוא נכנס תחת הקטגוריה ויתבקש להישאר בבית.
"בערך ב־23:30 בלילה של מוצאי שבת הודיעו שההחלטה שהתקבלה בחברה היא שמפעילים את מרכז השירות תוך שמירה על נהלים מסוימים של התמגנות", הוא משתף. "גיליתי שאני מוגדר עובד חיוני. באמת חשבתי שיסגרו את מרכז השירות או יפעילו בצמצום את התחבורה הציבורית, ושמחתי שזה לא קרה. התחושה שעולה בך למחשבה שהעבודה שאתה עושה חשובה לציבור היא טובה".
עובד דוכן מפעל הפיס
עמית שרעבי (30) הוא מפעיל הדוכן של מפעל הפיס ברחוב יפו. למעשה, הדוכן הקבוע שלו נמצא בקניון הדר, אלא שההנחיות החדשות לסגירת הקניונים אילצו אותו לחפש דוכן אחר שנמצא באוויר הפתוח, שבו, ככל הנראה, הסיכון נמוך יותר. "מעולם לא חשבתי שאני חיוני למשק, אבל כנראה יש כאלה שחיוני להם למלא טפסים ולהפוך למיליונרים בתוך כל המצב הזה", הוא אומר. "כרגע אנשים לא עובדים ואין להם כסף, וכנראה גם אין להם כל כך איך לארגן כסף, אז הם מקווים שאולי בהגרלות איך שהוא ייפול להם המזל".
שרעבי טוען שאין לו הרגשה שהוא עובד חיוני למשק, אבל בתקופה האחרונה הוא חש ביתר שאת את החיוניות של העבודה. "אנחנו נמצאים במלחמת הישרדות כל יום", הוא מוסיף. "אני רואה את האנשים עם העסקים הקטנים סביבי, שבגלל המצב לא היתה להם ברירה אלא לסגור. תכל'ס, איך אפשר לקבוע מי חיוני ומי לא? בסופו של דבר לכולנו יש משפחות וכולנו צריכים להתקיים. יש כאלה שנראה להם שעבודה מסוימת היא לא חיונית, אבל בשביל המשפחה של אותו עובד היא הכי חיונית בעולם. אני לא מרגיש חיוני. אני עושה את זה כי אני חייב. אם אני לא אעשה את זה - לא אוכל לעשות שום דבר אחד".
בעל מסעדה
כאשר איתי אריכא (30) שמע שהוא צריך לסגור את עסק הסביח שלו בשוק בשל ההנחיות החדשות של משרד הבריאות, הוא ניסה להבין איך יוכל למנוע את רוע הגזירה. "היה לנו חורף קשה מבחינה עסקית", הוא אומר. "אחרי היוודע ההנחיות התחיל מבול של טלפונים. עובדים, אנשים שיש לך אחריות כלפיהם ושלא יודעים מה לעשות. כיוון שאנחנו יכולים לספק שירות של איסוף עצמי ועובדים במקום פחות מעשרה אנשים, יכולתי להרשות לעצמי לפתוח".
התנועה ברחובות דלילה גם כך, ואת החיוניות שלו הוא חש בכך שהוא מהווה סוג של אור בקצה המנהרה, מה שמאפשר לתושבים לשמור על סוג של שפיות בתוך ים של טירוף. "הלקוחות מאוד מעריכים ושמחים", הוא אומר. "בסוף אתה מנסה לשמור על קור רוח ושגרה בריאה, מציאות נורמלית שהתקלקלה. אתה רואה אנשים שנכנסים עם פרצוף ברצפה ובלי מצב רוח, אז אתה מרגיש טוב עם עצמך, שלפחות יש לך את האפשרות לספק אוכל מנחם, שמשמח את האנשים. את האוכל אנחנו מגישים עם שירות חם ואוהב, ואולי בזה אנחנו עושים את תפקידנו".
