ירושלמים רבים חייבים לפרופ' אבי ריבקינד מבית החולים הדסה את חייהם. השבוע, רגע לפני שידליק משואה בטקס המרכזי של יום העצמאות, הוא חוזר לימי פיגועי התופת ולסיפורים מחדר הניתוח שנשארו איתו.
שורשים
אני נין של הרב מנחם מנדל מקוצק ובא מבית דתי. הסבא שלי היה החזן של העיר ביאליסטוק בפולין. פעם סיפר לי אחד המטופלים שהוא זוכר כילד שלסבא שלי היה קול ערב והוא היה בא לשמוע אותו במיוחד בתפילת מוסף של שבת והחגים. עשיתי טיול שורשים בפולין, ולקחתי איתי את ההיסטוריונית פרופ' שרה בנדר שעשתה דוקטורט על העיר ביאליסטוק וידעה את כל הפרטים על המשפחה שלי הרבה יותר ממני.
ביקרתי בבית של אבא שלי וראיתי את המקום שבו היה בית הכנסת לפני שהנאצים שרפו אותו. הבית של הסבא והסבתא שלי הוא יפהפה ועדיין קיים. כשהציגו אותי לבעלת בית המרקחת שפועל בו היום ואמרו לה שאני הנכד של בעלי הבית, היא הביאה מנורה כשעליה עדיין השעווה של הנרות. היא אמרה שהיא ידעה שיום אחד מישהו יבוא ולכן שמרה אותה. הבאתי את המנורה לישראל בדרך נס בלי שיתפסו אותי, ועד היום היא שמורה אצלי בבית.
"הסבא והסבתא שלי יחד עם אבא שלי ודודה שלי ברחו מביאליסטוק לברודי. באקציה שהייתה בברודי ב-2 בנובמבר 1942, נכנסו האוקראינים והרגו אותם. אבא שלי העמיד פני מת וניצל. לפי יומן שהוא כתב, הוא קבר אותם במו ידיו ולקח לו שלושה ימים לעשות זאת. בשנים האחרונות אני מנסה לאתר את הקבר שלהם ולהעלות את עצמותיהם ארצה. לצורך המשימה הזאת התגייסו אנשים מאוד טובים בהתנדבות מלאה, חלקם היו ביחידה לאיתור נעדרים של צה"ל. אנחנו מנסים לפתור את הפאזל כדי להבין איפה זה נמצא. עשינו עבודת מחקר רצינית, הבאנו אדמה משם ובדקנו את מרכיביה. כעת מה שאנחנו מחפשים זה תצלומי אוויר מלפני 1942 של בית הקברות בברודי. אנחנו לא יודעים איפה הם קבורים, אבל כיוון שהבית שלהם היה כקילומטר מבית הקברות אז הנחת העבודה היא שאבא שלי, שהיה אדם דתי, יקבור אותם בבית קברות. אנחנו באמצע העשייה, ובעזרת ה' נעשה ונצליח".
ירושלים ואני
"אהבה ממבט ראשון. המון רגש. היא מדליקה בימי שישי כשהשבת יורדת על העיר. היא עוברת שינוי מהותי ואתה חש את זה. בכל פעם אני עומד פה על המרפסת ואומר לחברים שלי - תראו איך השבת יורדת על ירושלים. אין את זה באף מקום בעולם, זה בטוח".
ילדות
"כל הירושלמים בטוחים שאני ירושלמי מלידה, אבל אני במקור מראשון לציון. גדלתי בבית מוקף בעץ תות ענק, אשכוליות, תפוזים, תאנים, תמרים, לימונים, ואפילו פרות ותרנגולות. הייתה לי ילדות כמו של ילד בקיבוץ".
טראומה
"אהבה. יחידת הטראומה היא חלק מאותו מערך כללי שכולל בתוכו גם את הידיעה שמתקבלת, פינוי הפצועים, הטיפול הראשוני וההחלטה לאן לפנות אותם, ואחר כך הטיפול בבית החולים והטיפול השיקומי. זמן התגובה הוא זמן מאוד־מאוד מעניין. מתקבלות החלטות בתוך מצבי אי ודאות, נכנסת לשם גם התורה של ה-ATLS זו תורה שעובדת אחרת - הטיפול הוא אחר, ההחייאה של הטראומה היא לא אותה ההחייאה של התקף לב. זה מהפך בטיפול בפצועים שמתרחש מאז 1990. כשחזרתי מארה”ב התחלנו להכניס את התורה הזו להדסה".
להיות רופא בירושלים
"משימה מאוד מאתגרת. אוכלוסיות מגוונות ביותר וגם תיירים וצליינים. זו ההוכחה שאפשר לעשות את זה אחרת - ללא הבדל גזע, דת, מין, צבע או דעות פוליטיות. חוויה נדירה שאין כדוגמתה. זכיתי לטפל לדעתי בכל קצוות העולם, שלא לדבר על נשיאים כמו קלינטון ואובמה, נסיכות כמו הנסיכה מתאילנד. בזמנו טיפלנו גם בשגריר ארה"ב בירדן. הוא היה בדרך לוועידת מדריד ועשה תאונה בירושלים".
קראו גם:
הדבר הכי חשוב שלמדתי בחיים
"סבלנות וסובלנות, אמונה וקדושת החיים".
אני והדסה
"בית שני, ולפעמים גם ראשון. תלוי באירועים ובתפקיד שאני ממלא. היו ימים שבהם בכלל לא חזרתי הביתה. בזמנו הייתי עושה תורנויות שבהן הייתי נכנס לבית החולים ביום שישי ויוצא ממנו בראשון בערב".
שר"פ
"אנטי. אני בעד רפואה ציבורית מזה עידן ועידנים. יכול להיות שזה בגלל מה שקרה לי בצעירותי, לפני שבכלל חשבתי להיות רופא. אבא שלי נותח באופן פרטי בהדסה וכשישבנו שבעה - זה היה ביום שישי כשבחוץ יורד גשם זלעפות, אמא שלי קיבלה טלפון מבית החולים שיש חוב על הטיפול באבא שלי, ושהפרופסור מתפלא שהיא עדיין לא הסדירה אותו. הבכי של אמא שלי זכור לי גם היום. מאז אני לא מסוגל לראות אישה בוכה".
פיגועים
"סיוט. תפילה גדולה שלא יחזרו".
כירורגיה ואני
"אהבה מטרום לידה. כשהייתי סטודנט בסוף שנה רביעית ידעתי שאהיה כירורג, לא הייתה לי התלבטות. בזמנו אפשרו לסטודנטים לרפואה להיות אחים בבית החולים. הייתי אח בחדר מיון, ראיתי את העבודה של הכירורגים והתאהבתי. מחדר המיון כבר הייתי יודע אם יש איזה אקשן בחדר ניתוח, ואז הייתי מסיים משמרת ומיד נכנס לחדר ניתוח לראות את העבודה של הכירורגים. האחיות בחדר הניתוח אהבו את הסקרנות שלי ועזרו לי. אני חייב להכיר להן תודה.
"בשלב מסויים התעורר בי רצון, שלא נמשך הרבה זמן, להיות מיילד. הייתי מאוהב בכל הליך הלידה, ברגע שהראש של התינוק יוצא החוצה ועושה באופן ספונטני סיבוב, נפלאות דרכי האל. הייתי הולך לקבל לידות כסטודנט לרפואה ויש אפילו מישהו בירושלים שאמא שלו, שמרוב שגיליתי אליה אמפתיה, קראה לו על שמי. אולי בעקבות הכתבה עוד נמצא אותו".
הדלקת משואה
"הפתעה גדולה. הודיעו לי שמגישים אותי אבל אמרתי שלא כי חבל על הזמן ולא ייצא מזה שום דבר. כשהתקשרה אלי השרה מירי רגב והציגה את עצמה בדיוק יצאתי מהיחידה לטיפול נמרץ נשימתי. שאלתי אותה אוטומטית 'מה קרה?' היא אמרה לי להירגע ושהיא רק רוצה לבשר על בחירתי להדלקת המשואה".
המקרים שנשארו איתי
"הפיגועים בקווי 18 זו פרשה שאין כדוגמתה. כשהיה הפיגוע הראשון עוד הבנתי אותו, אבל בשבוע שאחרי כן, לא האמנתי שזה עוד פיגוע. האחראי על הפיגועים היה חסן סלאמה ולימים הוא נורה כשגולני תפסו אותו בחברון ואני ניתחתי אותו. היום הוא מרצה 58 מאסרי עולם.
"סיפור נוסף זה הפיגוע בבית הכנסת בהר נוף. המחבל ביצע טבח במתפללים באמצעות גרזן, טבח זו מילה עדינה. לפני כחודש הגיע פנסיונר מארה"ב למחלקה לכירורגיה, פנה למתמחים ואמר שהוא מחפש אותי כי טיפלתי בדוד שלו והוא רוצה להודות לי.
"כמובן ישנו המקרה של שמעון אוחנה - שוטר ממשמר הגבול שקיבל כדור בלב. התחילו לעשות לו החייאה בשטח ובמקביל דיברנו איתם מבית החולים ואמרנו להם להמשיך לעשות החייאה. תוך כדי נסיעה לבית החולים אמרו לי שהוא מת, ואני אמרתי להם להביא אותו לבית החולים. כשהוא הגיע סיכויי החיים שלו היו 0.3%. פתחנו לו את בית החזה, היו לו שני חורים בלב ופגיעות בבטן. הוא היה מורדם ומונשם 19 יום אבל הוא התעורר לאט־לאט. אחר כך היה בשיקום בבית לוינשטיין שנתיים, שם התאהב בפזיותרפיסטית שלו. לימים הם נישאו והיום יש להם שני ילדים והם גרים בבאר שבע".
ללמד רפואה
"חוויה, משימה, שליחות, גאווה. קורס הטראומה המפורסם שהיינו עושים (במתכונת אחרת מזו שקיימת היום), הוא ייחודי - בכל העולם לא עושים קורס כזה שנמשך שבועיים ובסיומו מתקיים תרגיל שמדמה פיגוע המוני. בכל פעם היינו עושים את זה במקום אחר - בטדי, בתחנת הרכבת, בתחנת הרכבת הקלה ועוד, בהשתתפות של איחוד הצלה, מד"א, הסהר האדום, אפילו היינו מנחיתים הליקופטרים. עד היום הסטודנטים לרפואה מציינים את זה כהיי־לייט של בית ספר לרפואה".
פורסם לראשונה: 18:01, 25.04.23
