מי שנוהגים להכין בכל בוקר את הכריכים להפסקת עשר של הילדים, בוודאי לא שמו לב שמשהו השתנה. הטעם של הלחם, הלחמניות והפיתות נשאר אותו הדבר, אבל החל מהשבוע האחרון תם עידן בירושלים כשאחרון התנורים במאפיית אנג'ל בגבעת שאול כבה. המאפים והלחמים שמועברים למדפי הסופרים וחנויות המכולת, כבר נאפים במאפיות של אנג'ל הרחק מירושלים - בלוד ובנתיבות.
אחרי 92 שנות פעילות בבירה, שבמהלכן הפך אנג'ל שם נרדף ללחם, כיבה ירון אנג'ל, דור שלישי בעסק, את התנורים הענקיים. בתקופה הקרובה המפעל המפורסם יפורק, מאורע שמצדיק בהחלט שיחה צפופה עם בעלי אימפריית הלחם שעד עכשיו העדיף למלא את הפה בבורקס תפוח אדמה ולשתוק, אפילו בסערה הגדולה שעברה המאפייה השנה בעקבות החרם שהכריז עליה הציבור החרדי (שגם אליו נגיע תכף).
סגירת המפעל השבוע מהווה סיום לעסקה שנחתמה כבר לפני שנתיים, אז נמכר השטח בן ה-19 דונם ב-400 מיליון שקל לקבוצת יזמים שאמורה להקים עליה בנייני מגורים, בשיתוף מור קופת גמל. גם הקרקע ממול, עליה עמדה טחנת הקמח, שהפכה לחלק בלתי נפרד מהנוף, נמכרה. הטחנה העבירה במשך עשרות שנים קמח באמצעות מסוע מיוחד ויחידי בעולם שאף זיכה את אנג'ל בפרסים בינלאומיים על יעילות וחדשנות טכנולוגית, ולפני מספר חודשים נהרסה אף הוא.
"לגדל בצל על נפט"
ירון אנג'ל עם כובע הבוקרים והזקן הלבן המפואר, שלו מארח אותנו לביקור פרידה במפעל המשפחתי, בו גדל כילד ועבד כשהיה תיכוניסט בחופשים הגדולים מבית ספר. אחרי הצבא והאוניברסיטה הוא נכנס לעבוד במקום לצד אביו, דני אנג'ל. אחרי 25 שנות עבודה משותפות קיבל ירון קיבל את המושכות לידיו והפך אותה למאפיית הלחם התעשייתית הגדולה ביותר בארץ.
"זה בהחלט רגע עצוב, היסטורי ומשמעותי עבורי", הוא אומר, "אבל יש באוויר גם תחושה של התחדשות. זה דומה להרגשה שיש כשעוברים דירה. אחרי הרבה שנים בבית הישן נצברים מלא זיכרונות ויש המון נוסטלגיה, אבל אז פותחים דף חדש במקום אחר ונכסים לבית חדש ונקי שאין בו עדיין הרבה רגשות. ככה זה כשמתקדמים, משאירים את העבר מאחור.
"הזיכרונות לא תמיד היו הכי טובים", הוא מוסיף בכנות. "יש גם את הסיפורים על החשמל שקפץ, התנור הישן שהפסיק לעבוד והגג שהתחיל לדלוף בחורף. אין בעולם מאפייה תעשייתית ששרדה כל כך הרבה שנים, כמונו. עכשיו חייבים ציוד חדש ותנאים אחרים. אנחנו כבר לא מעט שנים בלוד ובנתיבות, שם הכל הרבה יותר חדש ועכשיו נגדיל משם את התפוקה".
צריך לומר ביושר שהעזיבה של המתחם המיתולוגי קשורה לא רק לצורך להתחדש, אלא גם למחירי הקרקע שרק עולים.
"בהחלט. מישהו אמר לי שלהשאיר כאן את המפעל זה כמו שנגדל בצל על קרקע שיש בה נפט. מחירי הקרקע אכן עלו בטירוף ובגבעת שאול אין כמעט מפעלים שנשארו אחרינו. יש את ברמן אבל גם הם לא יישארו כאן לנצח.
"אני זוכר כילד שרחוב כנפי נשרים היה בכלל שדה התעופה הזמני של ירושלים. הייתי הולך לקצה המפעל, עולה על איזה גג וצופה בפייפרים שנחתו כאן. זה היה עולם אחר. אבל עם כל הכבוד לעסקאות נדל"ן וקרקעות, בסוף אני תעשיין והבנתי שלא נוכל להמשיך לייצר מכאן. זה שהמאפייה כאן הפכה מזמן למוסד ומותג זה לא משנה, אנחנו חייבים להיות באזור תעשייה כדי להמשיך להתקדם, להשקיע ולהתרחב. פה זה כבר לא היה מתאפשר לצערי".
מישהו בעיריית ירושלים ניסה להשאיר אתכם כאן? "לא. גם אני התפלאתי. זה היה עוד בתקופה של ניר ברקת, פניתי ואמרתי אז שזה לא תקין ולא בטיחותי להשאיר עיר בירה ללא טחנת קמח פעילה אחת לפחות. זה אפילו מסוכן מבחינה ביטחונית של אבטחת אספקת מזון בחירום. אבל זה לא היה חשוב כנראה ולא עשו עם זה כלום".
ומה יעשו העובדים? "חלק ממשיכים איתנו בלוד וחלק צריכים לקבל החלטה אם הם רוצים לעבור איתנו או אולי לפרוש". "תם עידן בירושלים", מודה יו"ר מועצת התעשיינים בהתאחדות התעשיינים ויו"ר מרחב ירושלים לשעבר, רן טוטנאור. "לאורך עשורים רבים היוותה מאפיית אנג'ל סמל ירושלמי וחלק בלתי נפרד מנוף העיר ומההיסטוריה שלה. בנוסף, משפחת אנג'ל היקרה הייתה במשך שנים ארוכות מהתעשיינים המשפיעים והפעילים בהתאחדות התעשיינים במרחב ירושלים. אנו מודים לאנג'ל על התרומה החשובה לקידום ענף התעשייה בירושלים ועל הפעילות הרבה למען התעשיינים בעיר ומאחלים להם הצלחה בהמשך הדרך".
"היתה נגדנו הסתה נוראית"
עם קצב המאורעות המסחרר בשנה החולפת כבר הספקנו לשכוח שבחודש מאי שעבר השם אנג'ל הגיע לכותרות בנסיבות הרבה פחות טעימות ומנחמות, ועמד במרכזה של סערה שנמשכה שבועות. היה זה כאשר בשיאה של המחאה ששטפה את ישראל תועד יו"ר החברה, עמר בר-לב, כשהוא מפגין בבני ברק עם כמה פעילים מ"אחים לנשק" בסמוך לביתו של ראש ישיבת פוניבז' הרב גרשון אדלשטיין. פטירתו של המנהיג הרוחני של הציבור החרדי-ליטאי כמה ימים לאחר מכן, אם נשתמש במטאפורה מתחומי האפייה, הוסיפה מחמצת לבצק שתפח ממילא, ועד מהרה החל להתגלגל חרם שהלך ותפס תאוצה.
באנג'ל בחרו בהתחלה בגישת השתיקה וההתעלמות מתוך ציפייה שהסערה תירגע. כשזה לא קרה דאג מי שדאג להדליף שכלל לא מורגשת פגיעה במכירות. ב"ידיעות ירושלים" לעומת זאת נחשפה עלייה חדה במכירות של המאפיות הקטנות והבינוניות בעיר. אז אולי החרם לא יכול היה לגרום לקריסה של המאפייה הגדולה בישראל, אבל אין ספק שהכעס מצד צרכניהם הבולטים של הלחם הפרוס והחלות לא היה נעים.
טענתם בהתחלה שזה לא עשה נזק, אבל עובדה שהתנצלתם בסוף.
"אין ספק שזה גרם לנו נזק במכירות אבל זה היה משהו זמני ונקודתי ואחרי ההתנצלות הכל חזר להיות כמו קודם. לכן לא מדובר היה בנזק בלתי הפיך. לטעויות יש מחיר וצריך לדעת לשלם אותם ולהמשיך הלאה. אני שלם לגמרי עם ההתנצלות, למרות שלא היתה לנו כוונה לפגוע במישהו, ובטח לא באוכלוסייה שלמה".
ולמרות ההתנצלות אנג'ל עדיין משוכנע שהסערה נופחה למימדים מוגזמים, "מההתחלה הרבנים בכלל לא תמכו בזה והיו כאן הרבה טעויות והטעיות. בר-לב היה פעיל ב'אחים לנשק' והפגין מול ישיבה בבני ברק שהיתה לגמרי במקרה בקרבה לבית של הרב אבל בפירוש ההפגנה לא כוונה נגדו. בסוף העברנו התנצלות כתובה והגענו לנחם בשבעה של הרב. היתה נגדנו הסתה נוראית, במיוחד ברשתות החברתיות, אבל הפיוס היה אמיתי והעיקר שזה מאחורינו".
האטרף של פסח
בימים אלה החלו לפרק את קווי היצור במפעל שנסגר ועד סוף השנה האזרחית הכל ייהרס והקרקע תימסר לרוכשים החדשים, שמקדמים כאן הקמת שכונת מגורים עם שימושים מעורבים גם למסחר. מה שיוותר מכל המיזם הענק היא רק חנות המפעל הקטנה, וגם היא תיסגר באיזשהו שלב. אז נכון שבצאת פסח שיחול בעוד קצת יותר משבוע כבר לא נריח את ריח אפיית הלחמים הטריים אבל התורים בחנות צפויים להתארך גם השנה.
"אפרופו פסח", נזכר אנג'ל בחיוך, "היו דופקים לנו עם מטבעות של שקל על החלונות כל מוצאי חג, ממש חצי שעה אחרי שהוא היה יוצא כדי לזרז אותנו שכבר נפתח את החנות. הלחמים עוד היו בתנור והמדפים ריקים וכולם עמדו וחיכו ללחם הראשון של אחרי פסח". לדבריו, בשנה שעברה הגיעו כמה חבר'ה שזיהו את הפוטנציאל. "הם קנו בייגלה ירושלמי מהעיר העתיקה והתחילו למכור למי שחיכה בתור, לא היתה לו סבלנות לחכות ושהוא גם לא מקפיד על תעודת כשרות".
פיתות באמריקה
באנג'ל, אם נשתמש שוב במונחים מעולם הבצקים, ממש לא שוקטים על השמרים ולא מסתפקים בלהיות המאפייה הגדולה בארץ, "אנחנו מחדשים ציוד ומגדילים את כושר היצור במפעלים הקיימים. יש לנו מפעל ליצור פיתות בניו ג'רזי בארצות הברית, שהולך ממש טוב ואנחנו משווקים את הפיתות דרך אחת מרשתות שיווק המזון הגדולות בארצות הברית. אנחנו בודקים אולי גם אפשרות עתידית להשקיע ולהיכנס לשוק המזון באירופה, לפתוח מפעל חדש באחת המדינות שם שיתמקד גם בייצור של פיתות וישווק לכל אירופה. בלחם יש לכל אזור את המסורת שלו אבל בפיתות יש לנו טכנולוגיות מתקדמות וניסיון רב בייצור. בארצות הברית ואירופה יש לזה עכשיו ביקוש הולך וגדל".
ובארץ מה הכי נמכר שלכם? "גם בארץ יש עדנה מחודשת לפיתות. פעם זה היה יותר מגזרי אבל עכשיו כולם רוצים פיתות. אין לי הסבר לזה. אולי זה בגלל הטלוויזיה ומאסטר שף עם אייל שני והקטע שלו עם פיתות, לך תדע. מה שעוד הולך יופי זה 'לחם אמריקה' זה מוצר שתפס אש, במיוחד בקרב הילדים. זה לחם עם מרקם יותר רך וטעים, עם קצת סוכר שמתפרק מהר ונותן לילדים המון אנרגיה זמינה. אבל עדיין המוצר הכי-הכי נמכר אצלנו זה הלחם האחיד הפרוס. זה מקום ראשון בהפרש משמעותי וזה המצב ככה כבר שנים ואין להערכתי צפי שזה ישתנה בקרוב".
לחם קימל מכיתה גימל
כמו הפריחה הפתאומית של הפיתות, הביקוש לסוגי המאפים לפי תקופות שונות יכול ללמד בהחלט על הרגלי האכילה המשתנים של הישראלים, "הבייגלה הירושלמי הוא טרנדי אבל אין לו שוק גדול ויציב, וזה גם מוצר בעייתי שמתייבש מהר וחיי המדף שלו קצרים, אז אנחנו לא מייצרים אותו כל יום כי זה כבר לא משתלם. אני לא יודע בן כמה אתה, אבל היה לנו בעבר מוצר בסיסי שהיה מאוד מזוהה איתנו - לחם קימל. כל היקים, ולא רק הם, היו קונים אותו באדיקות והיו ממש מחפשים בכל מקום איפה באיזו מכולת עוד אפשר למצוא. אבא שלי היה אומר שעם כל יקה שמת הצריכה של הלחם קימל יורדת במקביל. היו אנשים שמאוד אהבו אבל היו גם לא מעט שלא מסוגלים לגעת בזה - ילדים בכלל נגעלו. ראיתי פעם ילד שישב והוציא כל גרגר וגרגר. בכלל הבנו שילדים לא אוהבים גרעינים ואגוזים, או כל מיני תוספות בלחם או בלחמניות שלהם. אז את לחם הקימל אנחנו כבר לא מייצרים למרות הנוסטלגיה".
בשנות ה-80 וה-90 הלכה אנג'ל צעד נוסף, התרחבה לענף הקמעונאות ופתחה רשת חנויות ממותגות משלה. "יש לנו 15 סניפים כיום סך הכל, כולל גם מחוץ לעיר. בשיא היו לנו עשרות נקודות מכירה שנסגרו לאט. האמת שזה מסורבל להיות גם יצרן וגם קמעונאי. אתה צריך להיזהר לא להצליח מדי בחנויות שלך, כדי לא לפגוע בלקוחות הגדולים שלך - הסופרים ורשתות השיווק.
מרמי לוי עד חומוס אליהו
במשך עשרות שנים היו אנג'ל ספק הלחם המרכזי של צה"ל וכוחות הביטחון. דורות שלמים של חיילים גדלו על טוסטים מהלחמים הפרוסים של אנג'ל שנצרבו בחום תנורי ספירלה, אבל בשנים האחרונות הם הוחלפו בלחם ממותגים אחרים.
מעבר לזה שהצבא הוא ספק ענק, יש בהפסקת ההתקשרות איתו משהו מאוד סימלי, לא?
"היינו עם צה"ל 40 שנה וסיפקנו לחמים לכל בסיס קטן וגדול בכל חור הכי נידח. ברור שיש לזה גם המון משמעות סמלית, להיות ספק הלחם של הצבא שלנו, מעבר לעניין העסקי-מסחרי. אבל בסוף נאלצנו להפסיק את ההתקשרות כי זה מזמן כבר לא היה רווחי. אנחנו אומנם ממשיכים לגשת באופן פורמלי למכרזים של האספקה לצבא, אבל בתמחור הריאלי של השוק, ברור שלא נזכה באף מכרז כשהם מורידים כל הזמן את התעריפים. עם זאת אנחנו עדיין עובדים עם חברות הסעדה שמספקות אוכל גם לצבא ודרכן חלק מסוים מהחיילים עדיין מקבלים את הלחמים שלנו".
אבל אין צורך לדאוג לאנג'ל - הצבא אמנם כבר לא, אבל מותגים גדולים אחרים ממש לא חסר, ולא את כולם ניתן לפרסם. "יש רשת פיצה ארצית שאנחנו מספקים להם את כל הבצקים לא אפויים. גם את כל לחמניות ההמבורגרים של רשת מקדונלד'ס אנחנו מספקים ואם רוצים לחמנייה דומה להמבורגר הביתי שמכינים בבית, אז זה מוצר שגם אנחנו מוכרים בכל רשתות השיווק. אנחנו גם מייצרים את הפיתות המיוחדות של רשת חומוס אליהו, אבל את זה אנחנו מייצרים עבורם בלעדית ולא ניתן לקנות אותן בשום מקום אחר פרט לחומוסיות שלהם".
לקוח גדול נוסף הוא השכן הירושלמי, שבעצמו הפך למותג, רמי לוי, "את כל מוצרי המאפה של המותג הפרטי שלו אנחנו עושים", אומר אנג'ל ומאבחן, "רמי הוא סוחר קשוח אבל חשוב לו כירושלמי שהשם אנג'ל יופיע ויימכר אצלו בכל הרשת. אם תשאל תל אביבי או חיפאי איזה לחם הוא אוכל הוא יגיד לך את השם או הסוג של הלחם, דגנים או מחמצת, אבל לא את שם היצרן. הירושלמים שמים לב אם זה אנג'ל, ברמן, חבה או כל שם אחר. יש לזה חשיבות עבורם. וזה מעבר לעלות של שקל יותר או שקל פחות".
