"כשהתחילה המלחמה הייתי בשוק כמה ימים", מספר הליצן הרפואי אריאל קרן. "היו פחדים וחששות בסגנון 'מה, ילד או חייל ירצו לראות עכשיו ליצן?'. אבל אז תגברתי בבתי החולים 'סורוקה' בבאר שבע וב'שערי צדק' פה בעיר, ופגשתי חיילים וילדים שהיו צמאים לזה. אז חשבתי לעצמי איזה נס שיש את העבודה הזו".
כן, קראתם נכון. מתברר שקרן כמו יתר חבריו לתחום, קיבלו קליינטורה חדשה, וכעת הליצנים הרפואיים לא מבקרים רק במחלקות הילדים במרכזים הרפואיים אלא גם מוצאים את עצמם משמחים חיילים פצועים, רבים מהם בדרגות פציעה קשות, ולפניהם מסלול שיקום ארוך.
"מאז השבעה באוקטובר עבדנו בשעות היום אצל הילדים ובשעות אחר הצהריים והערב אצל החיילים", מוסיף הליצן הרפואי 'דוש', או בשמו המלא דוד בראשי. "כל קבוצה של תורמים ושל אנשים עם רצון טוב שהגיעו להדסה עם אוכל וממתקים ומתנות, נצמדנו אליהם ועזרנו להם לחלק בצורה יותר מסודרת".
באנו לעשות שמח
כ-22 ליצנים רפואיים פועלים בירושלים והם עמוסים מתמיד. פרט לעבודתם הרגילה בבתי החולים עם ילדים, הם מבקרים כאמור את החיילים הפצועים, ובנוסף הם אף מתנדבים בבתי המלון של המפונים. אם תשאלו כל אחד ואחת שפנו לעסוק בתחום הלא שגרתי הזה, מובטח לכם סיפור שובה לב.
"כשבתי גילי היתה קטנה גילינו שיש לה אפילפסיה", נזכרת אפי פרץ (49), אם לארבעה מבית חורון, העובדת בבקרים כגננת בשכונת רמות. "במהלך האשפוזים הרבים, פגשתי ליצנים רפואיים. בהתחלה לא אהבתי אותם, כי הייתי עצובה מכדי להכיל אותם. אך בהמשך נחשפתי יותר ויותר לעבודה שלהם ובעיקר לחיוך שהם מעלים, גם אצלי וגם אצל הילדה שלי שהייתה מחכה לבואם".
פרץ החליטה ללמוד ליצנות רפואית בעמותת 'שמחת הלב' בירושלים, ולדבריה "זו המתנה הכי יפה שהענקתי לעצמי. בקורס לומדים שהליצן לא מטפל אלא מעלה חיוך לחולה. אני ניגשת לחולים עם הרבה אמפתיה כי אני יודעת מה זה להיות בבית חולים. אני גם משמשת כמלווה לסטאז'רים בתחום, ומשתדלת להתנדב פעם בשבוע בשערי צדק ובבתי אבות".
בינתיים, גילי שכבר מלאו לה 14, מצטרפת מדי פעם לאמה ומסייעת לה בעבודתה כליצנית. חוץ ממנה לפרץ יש עוד שתי בנות המשרתות בימים אלו בצה"ל. האחת הייתה תצפיתנית בכרם שלום, ולדברי אמה, "ניצלה ממש בנס" מהטבח של השביעי באוקטובר. השנייה חזרה מהודו במיוחד כדי להתגייס, ופרץ מספרת בהתרגשות כי "אחרי תשעה חודשים שהן לא התראו, הן נמצאות באותו חמ"ל ביחד וזה עושה להן כל כך טוב".
קרן (41) שגדל בירושלים, מעיד על עצמו שלמרות שתמיד היה הליצן של הכיתה, אחרי הצבא פנה דווקא ללימודי עבודה סוציאלית, ("אמא אמרה שצריך תואר ראשון"). הטוויסט קרה בשנה ב' ללימודיו, כשנשלח להתמחות במחלקת ילדים בהדסה עין כרם. "זו היתה עבודה ממש מבאסת", הוא מספר. "וכל פעם שהייתי מדבר עם משפחה, היה נכנס ליצן לחדר ו'מרים להם'. באחת ההפסקות דיברנו ואז אמרתי לו 'אני רוצה לעשות את מה שאתה עושה ולא את מה שאני עושה".
הוא הפסיק את מסלול העבודה הסוציאלית, ועבר ללימודי ליצנות באשדוד, ובהמשך אף נרשם ללימודי משחק בניסן נתיב. כיום הוא מתגורר ביישוב אלון וחוץ מהיותו ליצן רפואי בבית החולים השיקומי "אלי"ן", הוא גם חבר בלהקת ה"ווקה פיפל".
בראשי, (47) עובד כליצן רפואי במרכז הרפואי הדסה עין כרם כבר עשרים שנה. כיליד ירושלים, בראשי מעיד על עצמו שלמרות שהוא חי כיום בעיר יפו, הוא יותר ירושלמי מירושלמי. את השם 'דוש' קיבל מהכינוי בכורדית 'דושה' (דבש) שהוצמד לו כילד, ולימים כשבחר שם לדמות הליצן שלו, החליט בראשי להוסיף אותו בתעודת הזהות. כילד לנכה צה"ל, בראשי צבר לא מעט שעות בבית הלוחם, שם ראה אנשים עם פרוטזות, פצעי כוויות, וכאלו המרותקים לכסאות גלגלים.
"זה לא הפחיד אותי או איים עליי", הוא משתף, "גדלתי בלחכות בסבלנות עד שזה שאין לו רגל יסיים לשתות מהקולר, או לעמוד לידו בתור במסעדה ליד מישהו שהוא שרוף חצי גוף, לצחוק איתו ולתת לו כיף. פעם אחת יצאתי מהבריכה מאוד כעוס. כשאבא שלי שאל אותי למה, הסברתי לו ש'האיש הזה שאין לו יד, שוחה יותר מהר ממני'. ואז אבא ענה לי: 'לא, הוא שוחה יותר מהר ממך עם יד אחת'. לימים הבנתי שהוא התכוון לומר 'אל תראה אותו כמי שחסרה לו יד', אלא 'תראה איך הוא מצליח עם יד אחת'. שם כנראה התחלתי לראות את הבן אדם הנכה והפצוע שמולי, כשלם. מגיל 14 אני לומד תיאטרון בתיכון וידעתי שהתחום שלי משחק".
ליצן בין אבלים
בטח הניגודיות שבין המקצוע ה"מצחיק" לבין המציאות העצובה מייצרת חוויות עוצמתיות.פרץ: "הגעתי לעין כרם, כולי מחופשת, ושמה אני פוגשת חייל אחד בלי יד, ואחר בלי רגל. הם באמת היו מקסימים כלפיי, אבל היה לי מאוד קשה, כי לא מצאתי מה להגיד. הרגשתי שאין לי מילים, אז פשוט עשיתי ג'יבריש. דיברתי בג'יבריש, וככה הצלחנו להעלות חיוכים אצל הגיבורים האלה".
בראשי: "בימים הראשונים של המלחמה ניהלתי מהבית את הליצנים בהדסה וגם שלחתי צוותים למלונות שאליהם פונו העקורים, עבדתי כמו משוגע. גם התגייסתי למילואים ביחידת מרכז שיקום עורפי (מלש״ע), לשם מגיעים כל פגועי הנפש. מפקד היחידה, יורם בן יהודה סיפר לי שהוא בחיפושים בדרום אחרי הבן שלו, ואני מחזיק אצבעות שהוא ימצא אותו חי, אבל היה מאוד ברור שלא. ביום חמישי הוא מודיע לנו שהבן שלו נפל ויש הלוויה. בינתיים מצאתי את עצמי הולך עם אף אדום ונעליים גדולות במלון בלובי ליד אנשים שחזרו מלוויה עם חולצה קרועה (לפי מנהג האבלים - א"ז)
מנגד היו גם מקרים מרגשים כמו שכשבתחילת המלחמה פגשתי חיילים פצועים בהדסה, ושבועיים וחצי אחר כך אני נכנס למלש"ע ואני שומע מאחורה 'דוש' - אני מסתובב אחורה ואני רואה אותם, אחרי הניתוחים והשיקום הפיזי, והם שם לשיקום הנפשי. לראות אותם עומדים על הרגליים חזקים ועוד זוכרים את השם שלי, זה מאוד ריגש אותי".
קרן: "כשהייתי בבאר שבע נשמעה אזעקה, אז ירדנו למקלט והתחלתי את המופע. תוך כדי המופע שמענו "בומים" רועשים מעלינו וראיתי דיסוננס מטורף בין ההורים לילדים: ההורים באימה אבל הילדים היו איתי במאה אחוז מסתכלים ושמחים. חשבתי לעצמי כמה מדהים שיכולתי לקחת את החוויה הזו שיכלה להיות טראומטית ולהפוך את זה למשהו אחר. בסוף המופע אף אחד לא זכר שהיה אזעקה בהתחלה".
מהן התובנות המקצועיות והאישיות שלכם מהעבודה במלחמה? קרן: "ככלל, הבנתי שאני חייב לנתק את עצמי מהסיטואציה, הרבה פעמים יש את אריאל ויש את הליצן".
בראשי: "הטירוף בבית חולים והפחד, מתערבב במין קרנבל הומניטרי של רצון טוב שגם יוצר המון רעש. תפקידו של הליצן הוא לאזן את הסיטואציה - אם יותר מדי סוער הוא בא להרגיע ואם יותר מידי רגוע הוא בא לעורר ולשמח. ברגעים האלה פשוט היינו עם הפצועים והרגשנו אותם. כמובן שבחדרים בהם היו המשפחות שביקשו לא להיכנס, אז כיבדנו ולא נכנסנו".
פרץ: "אני מרגישה שהשליחות שלי עוד יותר גדולה עכשיו ושצריכים אותי בהרבה מקומות. אני באה לבתי חולים ואני רואה אנשים וילדים באים ומנגנים, יש לנו כל כך הרבה שותפים למצווה הזאת, וזה כל כך יפה לראות את זה. אם פעם היינו בין היחידים שבאים, אז היום יש את כל עם ישראל. עצרנו בנקודות איסוף של החיילים, הצחקנו אותם, והרגשתי שאנחנו ממש נותנים להם כוח ושממש העלינו להם חיוכים על הפנים".
