בתחילת העונה ביקש אחד משחקני הפועל אישור מנועם מלמוד ללבוש את החולצה מספר 3. מלמוד, ילד טוב ירושלים, סירב בתוקף. מבחינתו לראות פיזית בעיניים מישהו אחר לובש את המספר שלו היה המסמר האחרון ששם חותמת על סיום הקריירה שלו. אף ששום דבר מדעי לא בישר את החזרה שלו למגרשים, מלמוד האמין לאורך כל הדרך שהוא ישוב לכר הדשא. ההחלטה לנכס לעצמו את מספר החולצה היתה מבחינתו עוד שלב והעברת מסר מצידו.
גם העובדה שבהפועל הציעו לו כמעט כל תפקיד מחוץ לקווים, כמו עוזר מאמן בנוער או מאמן ילדים, שנתקלה בסירוב מצידו, היתה בגלל העובדה שהוא האמין, שוב, שבסוף הוא ישוב לסגל של זיו אריה וימשיך מהנקודה שבה סיים: הבטחה גדולה, תגלית, ילד בן 21 וחצי שכל עתידו לפניו.
מלמוד כזכור הובהל לבית החולים ב־20 במרץ השנה. הוא התמוטט באמצע אימון בחדר כושר ונוכחות רופא במקום הצילה את חייו. כשהגיע לבית החולים שערי צדק הוא עבר פרוצדורה רפואית לא פשוטה בכלל, וכל הסימנים הראו שהוא כנראה סיים את הקריירה באופן טראגי.
חשוב לציין שבסביבתו של הבלם הדבר החשוב ביותר היה (ועודנו) שיהיה בריא. עניין הכדורגל מכורח הנסיבות הפך משני. ועדיין, כל כמה שמלמוד ידע להודות על הנס שקרה לו כשהוא סיים אותו עומד על שתי הרגליים, עניין הכדורגל גרם לו להיות כבוי, כמו צייר שלקחו ממנו את המכחול או זמר שהודיעו לו שלא יוכל להחזיק יותר מיקרופון. ספק רב עם מישהו עם אופי שונה משלו, נחישות קטנה מזו של הילד שגדל בליגת השכונות של קטמון, היה נלחם בצורה כל כך מעוררת כבוד על חזרה למגרשים. לאורך כל שמונת החודשים האחרונים הוא עבר אינספור בדיקות רפואיות על ידי טובי המומחים, כולל בדיקות מאמץ ועומסים מצד המועדון.
לאורך הדרך הפרופסור או הדוקטור שממולו הבהירו לו בצער שהם לא מאשרים לו לחזור למגרשים. מלמוד, בדיוק כמו שהוא נדבק כעלוקה לחלוצים שהוא צריך להצר את צעדיהם, סירב להרים ידיים. ב־29 באוקטובר, לפני שלושה שבועות, הוא עלה לראשונה אחרי תקופה ארוכה על כר הדשא לאימון של הפועל. פרט למקבלי ההחלטות, אף אחד, בין שזה הצוות המקצועי או השחקנים, לא קיבל כל הודעה מראש ההגעה של מלמוד. הייתם צריכים לראות את כמות החיבוקים והנשיקות שקיבל מלמוד מחבריו לקבוצה, את אלה שצעקו משמחה ואת האחרים שהתרגשו עד דמעות, כדי להבין את גודל הבשורה. בימים כאלה של מלחמה, שכולם טעונים רגשית ממילא, הווליום של ההתרגשות היה רק יותר גבוה. סליחה מראש על ההקבלה כי זה רק כדורגל, אבל ההגעה של מלמוד היתה ממש כמו בסרטונים שאתם רואים בטיקטוק של חיילים שחוזרים הביתה ומפתיעים את בני המשפחה שלהם.
קראו גם:
מלמוד אמור להיות עם כושר משחק ולעלות למשחק ליגה בתוך פרק זמן של בין שבועיים לחודש. המועדון, שממילא חיבק אותו לאורך כל הדרך, החתים אותו השבוע על חוזה חדש עד לעונת 2026-27. בהודעה הרשמית על חזרתו כתבו בהפועל: "אפשר בשורה משמחת? נועם מלמוד, שנאלץ להפסיק לשחק לפני 7 חודשים, קיבל אישור רפואי לחזור לכדורגל מקצועני. הילד אוהד הפועל שגדל כאן להיות בלם הנבחרת הצעירה, חזר להתאמן עם הקבוצה בשבועות האחרונים והיום חתם על חוזה חדש. אנחנו מאוד נרגשים. קודם כל עבור נועם, כמובן, ברמה האישית. ניתן לו את כל הזמן כדי לחזור לעצמו בתקווה שנהנה מיכולותיו בהמשך העונה".
מלמוד עצמו אמר: "תודה רבה לכולם על הדאגה במהלך כל התקופה מאז האירוע שעברתי. אני שמח, מתרגש ומחכה כבר לעלות על הדשא ולראות את כולם. אבל קודם העיקר: תפילה לשלום חיילינו ולחזרת השבויים. מאחל לכולנו ימים שקטים - יאללה הפועל".
2. אחרי שכל הזרים של הפועל, באצ'ו, יאו, קפיטה, אדליי וסדריק דון (האחרון לא עזב את הארץ לאורך כל תקופת המלחמה) חזרו לישראל ולאימונים, בהפועל קיבלו מסרים מהחלוץ ההולנדי יילה דאון שהוא אינו מתלהב בלשון המעטה לשוב ארצה. אלא שבשבוע האחרון דאון התרכך, ואם לא קרה שום דבר דרמטי מצידו, הוא אמור היה להגיע לאימוני סוף השבוע (היום או מחר).
אחת הסוגיות שהפועל תצטרך להידרש אליה היא עניינו של השוער אדליי אדבאיו. אדבאיו נופה לאחרונה מסגל נבחרת ניגריה בגלל שהוא לא משחק במסגרת רשמית (בעקבות המלחמה בישראל כמובן). העניין הוא שעם חזרת הליגה אדליי צפוי לקבל זימון מחודש לנבחרת. הבעיה כאן היא שבחודש ינואר תתקיים אליפות אפריקה. בהפועל נערכו לאפשרות שבעקבות האליפות אדליי ייעדר מחמישה משחקי ליגה, אולם בעקבות הפגרה מאונס וחזרת הליגה במתכונת של מספר משחקים בשבוע, אדליי, אם יוזמן לנבחרת, צפוי להפסיד בין 11 ל־13 משחקי ליגה. במועדון בוחנים את האפשרות לתת את המושכות לשוער המחליף נדב זמיר, אבל גם בודקים מועמדים פוטנציאליים במידה שיחליטו להחתים שוער בחודש ינואר. הקבוצה לא תשחק במשחק הליגה הקרוב מול מכבי ת"א (ייתכנו שינויים) בשבוע הבא, והיא תחזור לליגה שבוע לאחר מכן, כשתתארח בדרבי הירושלמי מול בית"ר (כל זה כמובן בעירבון מוגבל לנוכח המציאות בישראל ובכדורגל הישראלי).
3. במובן הספורטיבי, אם יש משהו שנזכור מהתקופה הנוראית הזו זו ההתגייסות של אוהדי ורדר ברמן הגרמנית לטובת החטופים, התגייסות שנולדה הרבה בזכות שיתוף הפעולה בין ארגוני האוהדים של הירוקים לאוהדי הפועל.
הנס ארנה, אחד מראשי חוג האוהדים של ברמן, מספר: "היו חילופי משלחות בינינו לבין אוהדי הפועל קטמון ב־2010 וב־2011, כשהם ביקרו אצלנו ואנחנו אצלם, ומאז אנחנו בקשר צמוד. ב־12 בנובמבר הקרנו באצטדיון הביתי שלנו תמונות של שישה חטופים ישראלים עם הכיתוב 'החזירו אותם הביתה עכשיו!' כמו כן המועדון צייץ בחשבון הטוויטר שלו קריאה לחפש אחרי החטופים הרש גולדברג פולין (אוהד הפועל) וענבר היימן (אוהדת מכבי חיפה). שלשום בערב התקיימה במרכז העיר של ברמן עצרת לשחרור החטופים כדי שכולם יבינו את החשיבות של העניין הזה. אנחנו גאים להביע סולידריות כזאת עם ישראל ועם הקבוצות והאוהדים שאיתם אנחנו בקשר, ואנחנו מקווים שכולם יחזרו הביתה בשלום וששיתוף הפעולה הבא שלנו עם חבר'ה ישראלים יהיה בענייני כדורגל נטו, למרות שאנחנו לרשותכם בכל דבר שיידרש".
בהפועל כדורסל ממשיכים בצורה מעוררת כבוד ללוות משפחות של אוהדים שנפלו בקרב. השבוע הגיעו אור קורנליוס ויובל זוסמן לבית המשפחה של רועי דואי ז"ל ואריאל רייך ז"ל, שנפלו בעזה, כדי לתת להם במתנה את הנעליים שנעלו במשחק מול גלאסטרסאיי עם כיתוב של שמותיהם של החיילים שנפלו
