סוף השבוע של ה־7 באוקטובר היה אמור להיות מוצלח מבחינתו של סטפן שאלוי. "אני משמש כספורט דירקטור בקבוצת זלאגראג מהליגה הראשונה בהונגריה ואנחנו בתחתית, אז ניצחנו משחק חשוב 1:2 ועשינו את דרכנו הביתה, אני אשתי ונשיא המועדון, כשאנחנו מרוצים". כמה דקות לאחר מכן, כששאלוי נכנס לפייסבוק הוא התחיל לקרוא על הזוועות שמתרחשות בדרום ישראל.
"זה פשוט נורא. אתה שומע את הסיפורים והזוועות והלב נקרע לגזרים. ישראל זה הבית שלי, אחים שלי, מדינה ואנשים שעשו לי ולמשפחתי רק טוב בחיים. העצב שלי עצום. איפה בעולם יש מציאות שילדים נחטפים, שאנשים נהרגים על לא עוול בכפם? שמתעללים בנשים, בזקנים? הרוע, האכזריות, אלה דברים שגורמים לך להתרסק. בא לי לבכות".
אלא ששאלוי, שעוד בימים שלו ככדורגלן על בבית"ר של שנות ה־90 היה תמיד דעתן ואסרטיבי, לא נשאר רק עם האמפתיה מרחוק אלא הפך, בעל כורחו, לשגריר נהדר שלנו שעובד במרץ כדי לתת שירות למדינת ישראל, עניין שהוא רואה בו ממש שליחות. "יום אחרי הטבח הנורא בדרום פנו אליי מ'ממכבי ואק הונגרי', מועדון כדורגל יהודי שמייצג את הונגריה במשחקי המכבייה, וביקשו שאביע תמיכה והזדהות עם אחת החטופות, מרגיט סילברמן, וכמובן הבעתי תמיכה והזדהות בחפץ לב. לצערי הרב, סילברמן נהרגה".
שאלוי מקפיד בכל פלטפורמה שפונה אליו לתמוך ללא סייג בישראל וגם מבהיר שאזרחי הונגריה, על פי רוב, בצד שלנו, כמו גם ראש הממשלה של המדינה ויקטור אורבן, שהביע תמיכה פומבית בישראל. שאלוי גם נמצא בקשר רציף עם שגריר ישראל בהונגריה, יעקב הדס הנדלסמן.
קראו גם:
"אם הייתי צעיר לא הייתי מתגייס להשתתף בשום מלחמה", אומר שאלוי בן ה־57. "כל המלחמות בעולם חסרות משמעות כי אחריהן הכל נשאר אותו דבר. בסיפור של ישראל מול החמאס זה שונה לגמרי. אתם נלחמים על הבית שלכם ועל הצדק הבסיסי של הרצון שלכם לחיות, ובגלל זה אם היה אפשר תאמין לי שהייתי מתגייס לצה"ל. אני מסביר לכולם בהונגריה שאין כאן שום שוויון או שני צדדים, כפי שמנסים בצורה בזויה להציג בעולם. זו התרומה הקטנה שלי למען מדינה ואנשים שעשו עבורי כל כך הרבה. למרות שהפלסטינים באירופה אולי יותר רועשים, כולם בהונגריה, או לפחות הרוב המכריע, מבינים מי כאן הנבל ומה הצד הנכון, והוא כמובן הצד של ישראל. אני אישית מסביר בלי סוף שהמשוואה היא כזאת: יש את חמאס, שרק רוצים להרוג ולהשמיד ולרצוח, ואתכם הישראלים היהודים, שרק רוצים לחיות בשקט לגדל ילדים ולנסות לשרוד במציאות הבלתי אפשרית הזאת.
"אותי, וסליחה אם זה נשמע פטרוני, אף אחד לא יכול ללמד על מה שקורה בישראל. אני זוכר מצוין איך חבר קרוב שלי ישראלי נורה במהלך שנות ה־90 למוות על ידי פלסטיני בלי שום סיבה. אני זוכר מצוין איך נסעתי לטייל עם משפחתי כששיחקתי בבית"ר לטיול בבית לחם. לא ממש ידענו את הדרך וביקשתי מאיזה ילד פלסטיני שידריך אותי לאן לנסוע. הוא ביקש ממני כסף עבור המידע הזה שהוא הדבר הכי טריוויאלי בעולם. שילמתי לו. אחרי כמה דקות ניגש ילד אחר, קצת יותר גדול, ביקש גם הוא כסף וניסה לתקוף אותנו עם זעם בעיניים, כשאנחנו נכנסים לרכב ונסים על נפשנו. במקרה אחר, בעיר העתיקה בירושלים, נכנסנו לתחנת דלק לקנות מפה, ומכרו לנו מפה שיש בה רק ערים ערביות, כמו רמאללה, שכם וכו'. אתה שואל את עצמך אחרי מקרים כאלה שנצרבים בזיכרון מאיפה ועל מה העוינות והשנאה האלה? וזה עוד כלפיי וכלפי משפחתי, הונגרים שאין בינם ובין הפלסטינים שום דבר".
"ניפגש בטדי"
שאלוי מדבר בשצף קצף. שומעים בקולו כאב, זעם, תסכול עמוק, ממש כאילו הוא נולד פה. "יש לי שותפות גורל עם ישראל. זה לא רק נוסטלגיה וחיבור או געגוע, זה גם ובעיקר אנושיות וצדק בסיסי", הוא מסביר. "אספר לך סיפור: באוגוסט 1997 התרחש פיגוע נוראי בשוק מחנה יהודה עם המון הרוגים ופצועים. באותו ערב לנו בבית"ר היה משחק בטדי במסגרת אירופית מול סילקס בטדי. שאלתי את החברים שלי לקבוצה איך אחרי אסון כזה כולם מתנהגים כרגיל. הם הסבירו לנו שזו המציאות של החיים בישראל וחייבים להמשיך את החיים. כשנכנסנו לחדר ההלבשה כל השחקנים דיברו על זה שאנחנו עולים לנצח בשביל הקהל שלנו, המדינה ואנשי השוק, שהוא מעוז של אוהדי בית"ר" (בית"ר ניצחה 0:3 משערים של שאלוי, אוחנה והאמר; ש"א).
"שם פחות או יותר הבנתי שאתם תמיד ממשיכים כי החיים חזקים מהכל. אצלנו בהונגריה הכל שקט, אין לנו שום ענייני ביטחון ובעיות, ובכל זאת האנשים כל הזמן בוכים. חוץ מהעניין של הביטחון, שהוא כמובן הדבר הכי חשוב, ישראל זה המקום הכי טוב בעולם".
חלק מהשחקנים הזרים בישראל מסרבים לחזור לארץ. אתה יכול להבין את הדילמה שלהם?
"צריך להבין ששחקן זר לא נמצא לבד בסיטואציה הזאת. יש להם אישה, ילדים, הורים שמבועתים מפחד וחרדים, אז גם אם אתה, השחקן, רוצה להישאר, אתה חייב לכבד את הרצון שלהם. היה מקרה שאני ואשתי שילה היינו עם שני ילדים קטנים בישראל והיינו צריכים להסתובב עם מסכות אב"כ. זה משהו שעד אותו יום ראיתי רק בסרטים. אבל החלטנו להישאר כי הרגשנו מחויבים ונטישה לא באה בחשבון. אין לי מושג מה הייתי עושה עכשיו. הילדים שלי תכננו טיול משותף שלהם בברלין או בפריז בעוד כמה שבועות, והבהרתי להם שהם לא נוסעים לאף בירה אירופית גדולה כי זה מאוד מסוכן. אני, אשתי ושני הילדים מתכוונים להגיע לישראל בקרוב וגם לבקר בטדי במשחק של בית"ר. לא משנה כמה המצב בישראל בעייתי, אנחנו מרגישים אצלכם בבית".
"עם ישראל חי"
בנו של שאלוי, דניאל, משחק בקנזס סיטי יחד עם גדי קינדה. הג'וניור, שחקן נהדר, נמנע מלהתבטא בענייני ישראל שמא יבולע לו, אבל שאלוי, וזו אינה טעות דפוס, מדגיש שהדבר שהכי מחמם לו את הלב הוא ש"הנשיא ג'ו ביידן איתנו. חשוב מאוד לקבל ממנו גיבוי וזה משנה את כל חוקי המשחק".
אני מזכיר לשאלוי משחק מעונת האליפות ב־1997/1996. הפועל טייבה אירחה את בית"ר למשחק סופר נפיץ ורווי שנאה. זו הפעם הראשונה שהוא מחייך. "ניצחנו 0:3. הבקעתי שלושער. למחרת הכותרות בעיתונים היו שנוצרי ניצח בסכסוך היהודי-פלסטיני".
שאלוי חוזר מייד למוד מלחמתי. "הגוף שלי בהונגריה והלב שלי מדמם. אני יודע שתנצחו בסוף, אבל השאלה מה יהיה המחיר ומה יקרה ביום שאחרי. לצערי יש גם ארבעה אזרחים הונגרים ששבויים בעזה, סיפור של משפחה שהאבא ישראלי והאמא הונגרייה. הם הגיעו לביקור באותה שבת ארורה ושתי הבנות שלהם, בנות 8 ו־15, נחטפו. כאב לי מאוד גם על ליאור אסולין ז"ל, ששיתף איתי פעולה במכבי הרצליה, ואני לא מעכל שהוא נהרג.
"אני מבקש שתשלח מכאן חיבוק ענק לכל האנשים בישראל, שיידעו שיש מי שמתפלל עבורם ומקווה לימים אחרים. אני מרגיש שכל מי שאיבד את חייו וכל מי ששבוי בעזה הוא כמו בן משפחה בשבילי. תהיו חזקים. עם ישראל חי".
