הכדורגל, כמו הרבה דברים בחיים, מבוסס על צדק פואטי. יש אינספור דוגמאות שבהן הגמול והעונש יוצרים הלימה בענף הספורט הפופולארי ביותר בעולם.
קחו אחת: בסיום עונת 1973-1972 עודדו אלפי אוהדי בית"ר את שחקני הפועל ת"א במשחק מול קבוצתם. הסיבה: הצהובים ביציעי העץ והבטון בימק"א רצו שהנמסיס מההסתדרות ינצחו את אלה עם סמל המנורה, כי ניצחון היה מבטיח להפועל ת"א את המקום השני בטבלה על חשבון היריבה העירונית הפועל ירושלים. בית"ר הפסידה, שייע פייגנבוים, הסמל של היריבה השנואה, הורם על כתפי אוהדי בית"ר. 11 שנים מאוחר יותר אותה הפועל ת"א עם אחד, משה סיני, גזלה לבית"ר אליפות היסטורית בימק"א.
כל הפתיח הארוך הזה הוא משום ששתי דקות לפני שער השוויון של עידן דהן ביום ראשון האחרון בדקה ה־87 הושלך רימון עשן צהוב ליציע המזרחי שבו ישבו אוהדי הפועל. כמו שחקני בית"ר, שלא למדו כלום לאורך העונה, ופעם אחרי פעם עלו למחצית השנייה רק כדי לרשום נוכחות ולא כדי לשחק כדורגל, כך גם האוהדים הצהובים, שלא מבינים שאת הכסף סופרים במדרגות, שאפשר להתאפק עם החגיגות, לוותר על הטמטום הזה של השלכת הרימון (שהיא גם מסוכנת ויכולה לגרום לפגיעה בנפש). עשרת אלפים צהובים לא הפנימו במשך עונה שלמה שהקבוצה שלהם סכיזופרנית, שמה שקרה לה בכמה משחקים העונה לא קרה בשום מקום אחר במשך שנים. ב"ש, הפועל חיפה, הפועל פתח תקווה, כל אלה לא גרמו לאף אחד להפנים שאי אפשר לעשות חצי עבודה ושאי אפשר לחגוג ניצחון בדקה ה־45, גם לא בדקה ה־85. בית"ר קבוצה כל כך הזויה עד שהיריבות שלה יכולות לצאת מחדרי ההלבשה באזור הדקה ה־70 ועדיין לנצח. כי מעולם, בכל 88 שנותיה של בית"ר, לא היתה כאן קבוצה כל כך לוזרית.
צריך להודות: ביום ראשון חזינו בדרבי המטורף ביותר בהיסטוריה. דומה לו היה רק זה של דצמבר 1981, כשהפועל הפכה יתרון של בית"ר ובדקה ה־90 אורי מלמילמיאן החמיץ פנדל מול מריו זוכוביצקי. המשחק ההוא היה גם הניצחון הביתי האחרון של הפועל בדרבי עד יום ראשון האחרון.
הדרבי של השבוע סידר לנו דרמה כמו זו של גמר הצ'מפיונס ליג ב־1999 בין באיירן מינכן למנצ'סטר יונייטד. זה נחמד ברמת הכותרת. ברמת המהות - יש כאן שינוי של DNA. הפועל לאורך עשרות שנים נתפסה כקבוצה הכי לוזרית בענף, זו שפספסה עלייה כי היתה צריכה שתי נקודות בשני מחזורי הסיום ב־1987 והשיגה רק אחת. זו שאיש אלמוני כמו חננאל חלה ממכבי שיכון המזרח העיף אותה מהגביע. זו שלעולם תרדוף אותה טראומת רעננה. זו שבכל משחק מכריע כמעט ב־50 השנים האחרונות עשתה במכנסיים. והנה פתאום יש לכם כאן מועדון שכבר מנצח או משווה בדרבי בפעם הרביעית: עם הגול של באצ'ו שלא היה שווה כלום בגלל שיתוף שישה זרים; השער של אופק ביטון אשתקד בדקה ה־96 בעשרה שחקנים מעל הידיים של איתמר ישראלי; הפנדל בגביע הטוטו בתחילת העונה שמתן חוזז כבש אחרי הכשלה על רויזמן; והפינאלה (הזמני אולי) של השבוע שאף אוהד הפועל ואף אוהד בית"ר לא ישכחו לעולם.
בלי יופי, רק אופי
הפועל ירושלים הנוכחית היא קבוצה חלשה. כזאת שרק בגלל יתרון ארגוני וניהולי על קבוצות כמו אשדוד, חדרה והפועל פתח תקווה תשרוד בליגה. אבל מי שרוצה לעמוד באמת על ההבדלים בין הפועל לבית"ר, שבעולם נורמלי היו אמורים להיות עצומים בגלל התקציבים, כמות הקהל, המסורת והעוצמה שיש לצהובים מול מועדון שכמה אנשים (שראויים על כך לפרס) החליטו להקים, שיסתכל רק על הלך הרוח בבית וגן מול זה של האדומים, שאפילו אין להם בית קבוע. בהפועל הכל נעשה ברצינות תהומית, לעיתים כזאת שמעוררת אנטגוניזם. מקסימום רציונל, מינימום רגש, משנה טקטית, מאמן שעומד על הקווים 5 שנים ברציפות (בבית"ר אף מאמן לא עבד יותר משנתיים ברציפות), יד קמוצה שלפיה לא משלמים לשחקנים יותר מאיקס כסף גם על חשבון פגיעה מקצועית. ועדיין, יום ראשון האחרון הוא היסטורי. איך אמר לנו השבוע גורם בהפועל? "לא משנה מה יהיה, אפילו אם חלילה נרד ליגה. הכל מתנקז לחמש הדקות האחרונות שחווינו בדרבי. רק בשביל זה היה שווה להקים את המועדון הזה לפני יותר מ-15שנה".
ובצד השני בית"ר, מועדון שמתנהל כמו שהוא משחק על המגרש, עם רעש בלתי פוסק, על הבאב אללה, עם אטרף שברגע שהאנרגיות שלו נגמרות הופך להיות גוויה. במונחים של מוזיקה, צד אחד מתנהל בהרמוניה, ואילו הצד השני בקקופוניה. אצל הצהובים זה או סקנדל או פסטיבל, ואצל האדומים זה שיעמום המחץ. שני הצדדים חייבים להתאזן יום אחד. אבל ביום ראשון האחרון התסריט של הדרבי נכתב בול לפי תכונות האופי של שתי הירושלמיות. מחצית ראשונה של חפלה בית"רית בלי הרבה תכל'ס, כשממול קבוצה שכמו שהיא מפחדת לחייך כך היא מפחדת לעבור את החצי. ואז מחצית שנייה של קבוצה צהובה שמשחקת כמו בשביתה איטלקית ומולה קבוצה אדומה שעובדת ביעילות מקסימלית במידות שלה, כאילו אין לה על הראש עשרת אלפים אוהדים עוינים, כאילו אין קו אדום בטבלה שהם מתקרבים אליו, כאילו שמשחקים בשבת בצהריים מול מכבי פתח תקווה כפרומו למשחק המרכזי בערב של מכבי ת"א מול מכבי חיפה. בקיצור, ניתוק רגשי טוטאלי.
נס ז'לגיריס
במחצית, בקרב רבים מאוהדי הפועל היתה קריאה ברשתות החברתיות והוואט־סאפים לשלוח את זיו אריה הביתה. אוהדי הפועל יכולים לכתוב פוסטים, אוהדי בית"ר מוציאים למאמן שלהם את הנשמה עד שהוא מרים ידיים. בבית"ר בעל הבית עובד אצל האוהדים. בהפועל הקבוצה היא של האוהדים, אבל אף אחד לא יכול להכתיב לשי אהרון ואורי שרצקי אפילו אם הפסים על החולצה יהיו באדום או בשחור. אריה לא תכנן את הקריסה של בית"ר בדקות האחרונות. הוא גם לא האמין שייצא מטדי עם יותר מנקודה. הוא פשוט זרק את כל השחקנים הקדמיים שיש לו בארסנל כדי לחלץ תיקו. ממול, גל כהן חסר הניסיון לא למד כנראה שכדי לשמור על תוצאה מחזקים את הקישור ואת ההתקפה, מהטעם הפשוט שהקישור מחזיק כדור וההתקפה דוחפת את המשחק לכיוון השער של היריבה. אלא שכהן בחר למלא את השורות בבלמים ולעמוד מאחורי הכדור כמו אוטובוס. קבוצה אחרת, לא בית"ר, היתה מפרקת את הפועל במחצית הראשונה. קבוצה אחרת, לא הפועל, היתה עולה ליתרון הרבה לפני הדקה ה־92, כי הצהובים-שחורים הלכו, כרגיל העונה, לישון עם פתיחת המחצית השנייה. נו, טיפשים בלי הפסקה.
בדרבי הקודם אריה אמר שהיה צריך להיגמר 30 הפרש להפועל. בדרבי הזה הוא היה צריך להזכיר אפרופו כדורסל את נס ז'לגיריס. אוהדי הפועל ישאלו שנים בעתיד "איפה היית ב־4 בפברואר 2024?". 2,700 מהם, כמות מעליבה, ישבו בטדי וחוו את רגע הכדורגל הגדול בחייהם.
כשהקרמה עובדת הכל הולך. לכו תאמינו שמתן חוזז, הכישלון המקצועי הכי גדול של האדומים העונה, יירשם בספר דברי הימים של הדרבי הירושלמי עם שער הניצחון. שמיגל סילבה, האיש הכי אהוב ביציע המזרחי כולל דגל פורטוגל מולדתו, יחטוף גול של ילד בילדים א'. שוב, סילבה הוא בבואה של בית"ר. כמה דקות לפני הגול המשווה והברטוז של הפורטוגלי הוא רץ להתקוטט עם אילוז' יאו. זה מעשה שלא ייעשה אצל שוער כי הוא לא יכול להיכנס למוד של עצבים. הוא חייב להיות בפוקוס מלא כי יש מאחוריו רק רשת. אבל מרוב שהקהל דומיננטי בבית"ר, שחקניה מתנהגים כמו אנשי גדר, לא כמו כדורגלנים מקצוענים. ההפרעה הדו־קוטבית של המועדון, שבו יום אחד לאמן ולשחק בו זה חלום ואחרי שעה חלום בלהות, היא בדיוק כמו שהשחקנים נראים בשתי מחציות שונות: 45 דקות של כדורגל שכיף לראות, וב־45 הדקות הבאות חורבן הבית.
המרוויחה הכי גדולה מהסיפור הזה היא הפועל. באנגליה שואלים אוהדי כדורגל בסיום כל עונה מה היה הרגע המזוקק והמאושר ביותר ב־38 המשחקים בליגה (זו הכמות שמשחקים במולדת הכדורגל). הפועל חוותה בראשון האחרון את הרגע שלה. מפה, ההמשך פחות משנה, אלא אם כן תהיה כאן קטסטרופה שתביא לצניחה אל מתחת לקו האדום. הפועל תישאר, כי כאמור יש לה את האופי, היעילות והמתודיקה שאין לאחרות. בית"ר במאבקי תחתית זה סיפור שיכול להיות שובר הקופות של השנה, כי ההרס העצמי, כפי שכבר למדנו, שיש לקבוצה הזו ולשחקנים האלה, הוא חסר תקדים.
עידן דהן או בלינגהאם?
יוסי ליפקין, האיש שחתום על האיחוד בין הפועל קטמון להפועל ירושלים, שהה ביום ראשון האחרון בשעה 20:00 שעון ישראל בתא הכבוד בסנטיאגו ברנבאו. ליפקין קבע את ההגעה שלו לדרבי של מדריד מראש ולא הצליח לבטל את הנסיעה. אבל עם כל הכבוד לדייט שתוכנן לו עם ג'וד בלינגהאם ואנטואן גריזמן, את ליפקין הרבה יותר הטריד וריגש הקרב העירוני של דהן, חוזז, אדליי ויאו. במחצית הראשונה חבריו של איש העסקים ממיאמי עודדו אותו שטוב שהוא לא צופה מהיציע המזרחי בטדי בשליטה הטוטאלית של בית"ר בדרבי. בדקות הסיום ליפקין לא ידע את נפשו מרוב אושר על הניצחון המטורף של הקבוצה שלו, זו שהוא נשבע שכל עוד הוא חי, שמה, הפועל ירושלים, יישאר גם הוא בחיים. ספק אם ליפקין סולח לעצמו שלא שהה בטדי ביום ראשון האחרון, אבל צריך להיות אוהד כדורגל אמיתי וירושלמי שורשי כדי להתעסק בזמן שנמצאים בדרבי הכי גדול בעולם הכדורגל דווקא בדרבי הירושלמי. אתמול ליפקין ומרכוס גרשקוביץ', שתוכנן גם הוא לנסוע למדריד אבל לא מצא כרטיס לברנבאו ויצא מלך כי הגיע לטדי, אירחו את שחקני הפועל לארוחה מושקעת במסעדת אנג'ליקה. האבסורד הוא שמי שבסוף באמת אכלה אותה זו בית"ר.
‰ עניין אחרון: 10 אוהדים של הפועל היכו אוהד בית"ר בסיום המשחק בחניה של היציע המזרחי. אף אחד לא גינה, לא זעק ולא טיפל בזה. למה? אולי משום שנוח להיצמד לנראטיב שכל מי שצהוב בעיר הזאת הוא פרא אדם וכל אדום הוא סמל הנאורות. ובכן, אלימות היא אלימות היא אלימות. תתביישו לכם, 10 'גברים' מול אחד. תתביישו לכם, אלה שלא פוצים פה.
פורסם לראשונה: 16:42, 11.02.24
