אדיר חליפה (29), חלוץ בית"ר נורדיה, עבר בהמון תחנות בקבוצות ליגה א'. באופן מסורתי, הסקורר שגדל בבת ים היה מבקיע מול נורדיה וסומן על ידי אוהדיה כסוג של 'כבשה שחורה', עד שבקיץ האחרון הוחתם בקבוצת האוהדים הצהובה. בימים כיתקונם זה היה אמור להיות ראיון על כדורגל, אך מכורח הנסיבות הסיפור המטורף שחווה חליפה, כמו רבים אחרים במסיבת הטבע בקיבוץ רעים, הופך את השיחה שלנו למשהו אחר לגמרי.
"ביום שישי באחת בלילה נכנסתי לרכב ונסעתי יחד עם אבא של חבר טוב למסיבה ברעים. היו שם הרבה חברים קרובים שלי שהגיעו למסיבה יום קודם והחלטתי לחבור אליהם. הגענו למסיבה, ואז בשעה שש וחצי בבוקר החלו ירי של טילים ואזעקות צבע אדום. אנשים לא היו ממש בפאניקה כי זה טבעי שבאזור הזה, קרוב לעזה, יש אזעקות. בשלב הזה כיבו את המוזיקה ואנשים התחילו לרוץ לרכבים שלהם ולנוס. כל מי שיצא ראשון נורה.
"מי שהסתתר במיגונית חטף רימונים שזרקו מחבלים. נכנסתי לרכב שלי שחנה בחניון עפר והתחלתי לנסוע. כשהגעתי לכביש אמרו לי שיש רק פנייה ימינה לכיוון עזה וששם צריך לעשות פרסה אפילו שזה כביש חד־סטרי. שאלתי: 'למה צריך לעשות פרסה?' אז הסבירו לי שיש מחבלים שיורים. אני נוסע ורואה בין 40 ל־50 גופות על הכביש ותוך כדי נסיעה יורים לי צרורות על הרכב. בין המחבלים שיורים עומד שוטר שמנהל מולם קרב יריות, כשלמעשה אני ואבא של חבר שלי שאיתי ברכב והמכונית עצמה משמשים סוג של מחסה עבור השוטר, שתוך כדי שהוא מנהל קרב הכניס לנו למכונית פצוע ירי שנורה ברגל. השוטר צועק לי: 'לא משנה מה, סע הכי מהר, בלי לעצור'. אני סוחט את דוושת הדלק עד למצב של 220 קמ"ש ולא יכול להאיץ יותר, נוסע ובלי הרבה ברירות עולה על הגופות שמוטלות בדרך.
קראו גם:
"עברתי את קיבוץ בארי וקיבוץ כיסופים והגעתי לקיבוץ סעדה וראיתי מאבטחים שמסמנים לי להגיע אליהם. נכנסנו לקיבוץ והתחבאנו במשך 15 שעות כשמסביב המחבלים לא מספיקים לירות. לקחתי את פצוע הירי לחדר טיפולים ופגשתי שם עוד 10 פצועי ירי שפשוט צרחו את עצמם לדעת מרוב כאבים. התחלנו לעבור מבית לבית כדי למצוא מחסה, עד שכוח של צה"ל, אחרי 15 שעות כמו שאמרתי, אמרו לנו שפינו לנו נתיב ושנצא החוצה. היה שם ברדק עצום. שני האנשים הראשונים שיצאו לכביש של הקיבוץ נורו למוות כי חיכו להם מחבלים מחופשים לחיילים. היו מסביב מחבלים שרועים על הקרקע אחרי שצה"ל חיסל אותם".
חליפה אינו מתאושש גם יותר משלושה שבועות אחרי. הוא מכיר מקרוב חלק מהאנשים שנרצחו ברעות שהם חברי ילדות שלו. "עד היום הייתי ב־10 לוויות. איבדתי חברי ילדות של 15 ו־20 שנה, אנשים שהולכים איתי מאז הכיתות הראשונות בבית הספר. מספר החברים הקרובים שלי ירד בחצי. יש לי ידידה ושני חברים טובים שחטופים בעזה, אבל עליהם אני פחות רוצה לדבר מטעמים ברורים".
איך אתה מטפל בעצמך?
"מנסים לעזור לי אבל אין מה לעשות במצב הזה. התחלתי טיפולים פסיכולוגיים כדי לנסות לעבד את זה ולהוציא את מה שיושב עליי. אני מנסה לדבר כדי להקיא את זה ממני. אני לא במצב של פחד אבל גם לא מצליח לישון בלילה. לא יודע להסביר את זה. אין בי חרדה אבל אני פשוט נשאר ער בלילות. אולי זה בגלל שהגוף במוד של להישאר ערני כי הוא עדיין תחת הרושם של השעות האלה של שישי־שבת, של תחושת הסכנה. האבא של החבר שהיה איתי לאורך כל הסיוט הזה הוא בנאדם בן 60, והוא אמר לי: 'עברתי הכל בחיים, אבל זה דבר שלא האמנתי שיכול לקרות וזה שבר אותי'".
איך אתה מסכם, אם בכלל אפשר לסכם, חוויה נוראית שכזאת?
"נולדתי ב־28 באוגוסט, אבל ב־7 באוקטובר נולדתי מחדש. קרה לי נס. בכל מיני סרטים אומרים ומראים איך רגע לפני שבנאדם הולך כל החיים עוברים לנגד עיניו. החיים שלי עברו לנגד עיניי לפחות שלוש פעמים באירוע הזה. יש לי חור ענק בלב. הרכב שלי נשאר שם בדרום, גם חלק גדול ממני".
