בתחילת שנות ה־90, בכל פעם שמשה דדש היה נתקע בלי מזומנים כדי לרכוש שחקנים לבית"ר בקיץ הוא היה עולה על טיסה לארצות הברית, מבקר את מאיר לוי ודני דימבורט, משנורר כמה מאות אלפי דולרים ומתחיל לבנות קבוצה. דדש היה יו"ר בהתנדבות, לא בעל בית. כשהיה מתקשר היה משהו ציוני־לאומי במענה לבקשותיו, סמל המנורה, הקבוצה של המדינה, ושאר סיסמאות עם פאתוס ציוני.
שלושים ומשהו שנים אחרי ובעל הבית הנוכחי של בית"ר משה חוגג לוחץ בכל הכוח שהקבוצה שלו תצא ב־4 ביולי לארצות הברית למסע משחקים, שאמורים להכניס לקופה הריקה בבית וגן כמה מאות אלפי דולרים. טכנית, הלו"ז הצפוף הופך את המסע הזה לבלתי אפשרי, מה גם שלא בטוח שהשחקנים יקבלו ויזה לאמריקה, אבל חוגג אינו מוכן לוותר על ההזדמנות להכניס לבית"ר בין מאתיים אלף לחצי מיליון דולר, עד כדי כך המועדון והוא כנראה במצוקה.
במקביל, חוגג מאיים שמי משחקניו שלא יסכים לקיצוץ רוחבי של 30-25 אחוז יגורש מבית"ר. זה איום סרק שלא מפחיד אף אחד. המסר שחוגג קיבל משחקניו הוא שהם לא יורידו שקל. "בשנה שעברה גירשת את איינבינדר, שקיצץ וסולק, בלבלת משהו על רשת ביטחון ויצאת למסע קניות של מתיאוסיניו ושועה בסכום כולל של 2.2 מיליון יורו. הבנו את הפרנציפ". מה שמדהים הוא שחוגג הצליח לחבר וללכד חדר הלבשה כל כך משוסע ומפורד בעקבות הדרישה שלו לקיצוץ רוחבי והפך את השחקנים לחזית קואליציונית אחת.
בינתיים מי שמשלם את המחיר הוא אלי אוחנה, שבכל ימות השבוע הגיע לבית וגן בשמונה בבוקר ויצא כעבור 13 שעות בניסיון בלתי אפשרי לעגל את המרובע, לשבת עם מחשבון ולנסות למצוא דרך שתאפשר בניית קבוצה. הוא וחוגג תקועים עם חוזים של 15 מיליון שקל. חוגג אומר שממה שנוריד נביא שחקנים. הוא יצר את האוברדרפט הזה ועכשיו הוא מלין. את הבלגן והלכלוך שהוא עשה בצורה חלמאית של ילד אוחנה צריך עכשיו לנקות, לסדר ולבנות מחדש. על פניו, אם היה תקציב קטן אבל נקי מהתחייבויות, אפשר היה לבנות קבוצה רעבה, צעירה וממזרית. לא עם שאיפות לצמרת אבל נחמדה. הכל מסתבך בגלל ההתחייבויות וחוסר הרצון או היכולת של חוגג להשקיע. במונחים קולינריים, אוחנה לא יכול לזרוק את המרק התפל שעומד על הגז ולהכין אחד חדש עם חומרי גלם יותר צנועים. הוא צריך להכין משהו על המרק הקיים שעולה ממנו עובש.
כל הסימנים מראים שזו תחילת הסוף של חוגג בבית"ר, שנגמר לו הכביש. הוא ימשיך לספר לכם שלבית"ר בכל מקרה יהיה התקציב הרביעי בגודלו בליגה, אבל 'ישכח' לספר שהוצאות התפעול של המועדון עצומות, שתקציב השחקנים מינימלי, והם אלה שמשחקים על המגרש. שכולנו משלמים היום על רכישות ושכר הזוי ששילם לכל מיני שחקנים שנגמר להם הסוס.
חוגג מסרב להודות שהוא במצוקה, או לחלופין שהוא מאס בצעצוע שלו. אם יודה שהוא במצוקה תהיה לו בעיה בקהילה העסקית שבה יירדו מניותיו. אם יודה שנשבר לו מבית"ר, הקהל והתקשורת ידרשו ממנו למכור. אז הוא מנסה לשדר עסקים כרגיל בכל דרך אפשרית. אבל בדיוק כמו שר האוצר בסוף שנות ה־70, יגאל הורוביץ', שנודע בכינויו 'יגאל אין לי', שגם אמר לא פעם "מטורפים רדו מהגג", כך גם חוגג (ששהה השבוע בברצלונה לצורך עסקים פרטיים) מול אוחנה, היחיד שבשיחות פרטיות שומע השכם והערב שאנחנו בדרך לקטסטרופה מקצועית וכלכלית. אוחנה נלחם בשיניים, בינתיים ללא הצלחה. למי ששואל הוא אומר: "זה הבית שלי. אני יכול לשקוע בדיכאון או להילחם עליו. אני מעדיף את האופציה השנייה".
חוגג טועה בגישה. אם היה משדר אותות מצוקה פומביים היה זוכה לאמפתיה גם מהאוהדים, גם מהתקשורת, אפילו מהשחקנים שמהם ביקש לקצץ ואולי הם היו נענים לו. אבל במציאות שבה אין לו את היכולת או את הרצון או שניהם, והוא מנסה לצבוע, ולא בפעם הראשונה, את המציאות בוורוד (הוא אמר השבוע ש"יש סגל שמסוגל להתמודד על תארים") זה חסר סיכוי. אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק.
ורד נפרד
ביום שלישי עידן ורד החליט לעשות סוף לחרושת השמועות סביב עתידו ופירסם פוסט פרידה מבית"ר בזו הלשון: "איך מסכמים כל כך הרבה שנים? איך מסכמים עזיבה של בית? השיא? ענידת סרט הקפטן של המועדון האדיר הזה שנקרא בית"ר ירושלים. אני כותב ואני מרגיש מוצף, מערבולת של רגשות", כתב ורד. "עברתי הכל בעולם הכדורגל, מנעד התחושות נע בין אושר צרוף של זכייה בתארים, זכות לרגש את הקהל, כיבוש ובישול שערים ואפילו מעורבות במאבקי הישארות. תמיד הייתי אדם ושחקן נאמן למערכת, שמתי את טובת המועדון לפני הכל, לוקח אחריות על תקופות פחות טובות ומאושר בהצלחות.
"אבל על דבר אחד אני מתחייב, תמיד נתתי את הלב שלי, עד טיפת זיעתי האחרונה, עד שנגמר לי האוויר, 100 אחוז בכל רגע ורגע. לצערי אף אחד לא פנה אלי. מעליב? כן. מופתע? לא. מכבד את המקום שהיה עבורי בית, ולכן זה המקום להגיד: תודה(!) לקהל שחיבק אותי ואימץ אותי אל חיקו מהשנייה הראשונה לפני 14 שנה ותמיד היה שם בשבילי".
הפרידה מוורד כואבת כי היא מראה משהו על התרבות בבית וגן בתקופת חוגג. אלונה ברקת ידעה להעניק למאור מליקסון ואליניב ברדה את האפשרות לסיים את הקריירה והעניקה להם כמחווה תפקיד מקצועי. כך גם מכבי תל אביב עם ברק יצחקי ויואב זיו, ומכבי חיפה עם גל אלברמן ויותר מאוחר עם ג'ובאני רוסו. המון שחקנים כתבו השבוע לוורד בפוסטים דברי תמיכה.
ערן זהבי כתב לו: "בהצלחה אח שלי. לצערי אני לא מופתע ויודע שאין מה לצפות להערכה ולכבוד בכדורגל. בהצלחה בהמשך הדרך". טל בן חיים ואיתי שכטר כתבו גם הם דברי תמיכה וחיזוקים.
אוראל דגני, שחקן בית"ר, כתב: "אוהב אותך אח שלי, תחסר לי מאוד. בהצלחה באתגר הבא". מה שדגני לא כתב זה שבדיוק כמו הכרטיס האדום שקיבל מהפועל תל אביב, את אותו אקט ספג ורד (כנראה בהפועל תל אביב בקרוב) מבית"ר. איך כתוב על החולצות של שחקני בית"ר? 'ואהבת לרעך כמוך'.
מתחת לרדאר
בבית"ר מחפשים בנרות בלם וחלוץ זרים, אבל כרגע טווח המחירים יקר מדי עבור גבולות הגזרה של חוגג. ארווין קומאן, שצפה כמעט בכל משחקי בית"ר בעונה החולפת, צופה גם בשחקנים זרים פוטנציאליים שהיה רוצה אולי כרכש, ועד כה הוא פסל לא מעט מועמדים, כשהוא נותן לאוחנה הסבר מפורט מדוע הוא פוסל אותם. ובכל זאת, שם אחד שבבית"ר שומרים בחשאיות שעם סוכניו נוצר קשר הוא קשר כנף שמאלי (שמשחק עם רגל ימין) אנגולי ששמו מילסון, שמשחק בליגה הראשונה בפורטוגל בקבוצת מיריטיאמו. מילסון בן ה־21 (יחגוג 22 באוקטובר) מוגדר אחד הכשרונות היותר גדולים בליגה הפורטוגלית, ואף שסיפק שער אחד בלבד ובישול אחד ב־21 משחקים, אנשי מקצוע תמימי דעים שהוא יגיע רחוק. עד כדי כך שכמה מועדונים בישראל ניסו לשים עליו את ידם בשנים האחרונות, ללא הצלחה. קבוצתו הפורטוגלית דורשת עבורו רבע מיליון יורו, וכרגע חוגג, שמצוי בקשר עם המועדון, מנסה להנחית אותו בבית"ר בהשאלה או להוריד להם את המחיר. בבית וגן סימנו את דור אלו לעמדת המגן הימני אבל לא יכולים לעמוד בדרישות שלו כרגע.(35 אלף שקל שכר לחודש). בבית"ר יתאמצו להחזיר לכאן את אבי ריקן, וגם הוא, לא תואם כלכלית את מה שיש לבית"ר להציע.
עדכון אחרון: קבוצת נערים ב' של המאמן חיים בן דוד הפסידה בגמר הגביע למכבי חיפה 0:2.
