חשש אמיתי לחיים. זו התמונה שעולה השבוע מהמגזר המסחרי של ירושלים. לאחר הייאוש הארוך ואובדן ההכנסות המתמשך, קיימים בעלי עסקים בעיר שמתקשים להביא אוכל למשפחותיהם. וכן, יש גם איומים על כוונות להתאבד. מי שמכירים היטב את המצב הם 'השולמנים', האנשים שקמו כדי לזעוק את זעקת בעלי העסקים. אבל גם הם הופתעו השבוע מעומק הייאוש ומהדיכאון אצל חלק מהסוחרים הירושלמים.
אפוקליפסה עכשיו
"בשבוע שעבר הגיעו אלינו שני טלפונים מסוחרים שביקשו לסיים את חייהם", מגלה יו"ר מטה 'השולמנים' בירושלים, שלומי בן גור. "הגענו אליהם הביתה במהרה, כדי להרגיעם. מאז אנחנו מלווים אותם גם מבחינה כספית וגם מההיבט הנפשי".
עוד בחדשות:
בן גור לא זוכר מצב שכזה מעולם: "לנוכח המצב הכלכלי הקשה שאליו נקלעו העצמאים ובעלי העסקים הקטנים, התחלנו לארגן חבילות מזון למשפחות שהגיעו לפת לחם ועם חובות שרק הולכים וגדלים. לחמ"ל של 'השולמנים' שהקמנו הגיעו בשבוע שעבר כבר שני טלפונים של בעלי עסקים שאיימו להתאבד. ישר הגענו אליהם לבית ואנחנו מלווים אותם גם כספית וגם בעזרה חברית ונפשית", הוא מספר.
"המצב קטסטרופה ולא רואים שום פתרון בעתיד הנראה לעין. הרבה בעלי עסקים שסגרו נקלעים ללחצים נפשיים. החובות מצטברים, הצ'קים חוזרים, והספקים לא מפסיקים לשבת להם על הראש. כל יום בוכים אצלנו בחמ"ל המטפל בנושא, ומדובר במקרים חדשים לגמרי. הם מגיעים אלינו כדי לשפוך את הלב. הירושלמים שומרים הכל בפנים וכלפי חוץ עוד לא נשמע קול זעקה חזק, אבל מתחת לפני השטח הכל רותח".
מינוס 180 אלף שקל
בעל אולם אירועים בתלפיות לא הצליח להכניס אפילו שקל במהלך חצי השנה האחרונה: "יש לי מינוס ענק בבנק של 180 אלף שקל. אני מסובך מכל הכיוונים ולגמרי מיואש. אני והמשפחה שלי ממשיכים לחיות רק בזכות כמה קרובי משפחה, שפשוטו כמשמעו דואגים לנו שיהיה לנו מה לאכול".
בעל האולם טוען כי לא יצליח להתאושש מהסגר הארוך: "אני נמצא בדרך ללא מוצא. לא יהיה לי עם מה לשלם לעובדים, גם כאשר נשוב לפעול".
הצרות של בעל העסק מתלפיות מגיעות גם מהכיוון המשפטי: "יש לנו עוד חובות של ספקים, וגם לקוחות שסגרו איתנו ובסוף ביטלנו את האירוע. עכשיו הם תובעים אותנו כי אין איך להחזיר להם את המקדמות ששילמו. וכל יום מגיע חוב נוסף, מהרשויות, הספקים והלקוחות".
בארגון 'השולמנים' מכירים היטב את הסיפורים על ריבוי החזיתות שכל בעל עסק נאלץ להתמודד איתו. עם זאת, ההגעה אל סף רעב חדשה יחסית.
בן גור: "אנשים בהחלט הגיעו למצב שאין להם איך לקנות אוכל לילדים. הרבה נושים ניגשים היום להוצאה לפועל, וזה רק ילך ויתעצם. לאחרונה התחלנו לקבל בקשות לסייע במזון, וכבר ארגנו שבועיים חלוקה של מוצרי מזון בסיסיים יבשים וגם פירות וירקות. אנחנו לא שואלים שאלות רק מוודאים שמדובר בעצמאים. אנחנו גם אוספים תרומות מבעלי העסקים הגדולים, וגם כל 'שולמן' שיש לו תורם 21 שקל לשבוע רק בשביל חבילות המזון האלה. איך שאני רואה את המצב בשטח, זה הולך רק להחמיר. אנשים נורמטיבים שדיברתי איתם ונקלעו לקשיים קשים אמרו לי שאם זה יימשך ככה לא תהיה להם ברירה והם פשוט יגיעו לסופרים ויוציאו כל מה שהם יכולים וילכו בלי לשלם".
מכת מוות
להבדיל מהסגר הראשון, הסגר השני הנחית מכת מוות על מאות עסקים. ב'שולמנים' מעריכים כי כמחצית מבתי העסק הקטנים בירושלים לא יצליחו להתאושש מהמכות שניחתו עליהם. בן גור: "כשיצאנו מהסגר הראשון הצלחנו קצת להתאושש ואנשים התחילו להחזיר חובות. אבל עכשיו בסגר השני זו מכת מוות לפחות ל־50 אחוז מהעסקים הקטנים בעיר. במצב הכי קשה נמצאים הסוחרים בענפי ההלבשה וההנעלה. שם זה עובד לפי עונות. גם עונות השנה וגם כל שנה יוצאים דגמים חדשים. אי אפשר למכור עכשיו את הבגדים של החורף שעבר. בעלי העסקים נתקעו בגלל הסגרים עם מלאי אדיר, שעל חלק ממנו עדיין לא שילמו כלל. הם צוברים חובות, אין הכנסות, והשכירויות והעלויות מתווספות כל חודש".
בשורה רעה נוספת מגיעה מכיוון בעלי הנכסים המסחריים, אשר משכירים אותם לסוחרים. "בסגר הראשון בעלי הנכסים עוד באו לקראתנו. בסגר עכשיו הם כבר אינם מוכנים לכך. למרות שהעסק סגור אתה נדרש לשלם שכירות מלאה. זה אבסורד".
"לשמור על השפיות"
שי אבנר, בעל חנות לכלי עבודה במרכז העיר הנושאת את שמו: "אני לא יודע מה אני אמור לעשות. פשוט אין פרנסה. למה אני מגיע לכאן כל בוקר? כדי לשמור על השפיות שלי. מי שהיה קונה אצלי בעבר, ויודע שאני פה – מגיע. אבל לפני הקורונה הייתי מוכר הרבה גם לבתי ספר ולתלמידים – ציוד, כלי עבודה, בעיקר למגמות. היום זה כבר לא המצב. בסגר הקודם הצלחנו עוד לשמור על המצב, היום זה אחרת".
לא הרחק ממנו נמצאת חנות 'אורה מתנות'. הבעלים רפאל: "אדם חסר פרנסה הוא כמו מת. אי אפשר להגיד שאנחנו מתמודדים עם המצב, כי אין ממש עם מה להתמודד". חנותו של רפאל מלאה בשלטים שמתייחסים למצב: "מכירת סוף העולם", "מכירת חיסול קורונה", "הזמנות אך ורק בטלפון".
"אני מגיע כל בוקר, יושב, אולי מישהו יתקשר, אבל אנשים לא באים. מצב הרוח בירידה. כשאין פרנסה זה כמו להרוג, זה יותר גרוע מהאינתיפאדה. יש לי ארבעה ילדים באוניברסיטה – לא הורידו שקל משכר הלימוד. איך אנחנו אמורים להמשיך ככה?
"יעזור לי אם אנשים יוכלו לקנות מחוץ לחנות. שיאפשרו לנו למכור מחוץ כמו טייק אוויי". בזמן שרפאל מדבר מגיעה לקוחה, מסתכלת מחוץ לחנות. כשרפאל אומר לה להתקשר למספר ולהזמין ממנו את מה שהיא רוצה, היא נרתעת ומוותרת.
בעל עסק ותיק במרכז העיר, שסגר לפני כחודש: "כל עוד העסק קיים מתייחסים אליך ויש לך לפחות איזו אופציה להניע את הגלגלים מחדש ולפרוס את החובות. ברגע שהעסק סגור הכל גמור. באופן אישי כבר נהייתי אפאתי למצב. אני זרוק כמו כלב ברחוב. אין לך גב של אף אחד ואתה נתון לגורלך. זה נהיה פשוט אבסורד שהעובדים שלי, שלא לקחו סיכון ולא השקיעו שקל, קיבלו משכורות, ואילו אתה נשאר תקוע עם כל החובות. כרגע אין לי מושג מה אני אעשה עם עצמי".
לעדכונים נוספים – חדשות ירושלים
