הבוקר (ראשון) נחנך מבוא צר שיוצא מרחוב יפו, סמוך לכיכר ציון, ומוביל לחצר ירושלמית שקטה. המבוא, נקרא על שם ציפי מלכוב ז״ל, ירושלמית בנשמתה ועיתונאית ״ידיעות ירושלים״ ו-mynet, שהלכה לעולמה בינואר 2019. מלכוב, היתה מסתובבת בקביעות ברחובות מרכז ירושלים, על הציר שבין מערכת העיתון ברחוב קינג ג׳ורג׳, לסניף ׳ארומה׳ הלל האהוב עליה ועד לרחוב יפו וכיכר ספרא — שם ביצעה את רוב עבודתה.
פוליטיקאים מהעבר ומהווה, קולגות מעולם התקשורת, עובדי עירייה ובני משפחתה — כולם הגיעו לטקס והעלו זכרונות. ״זכיתי להכיר את ציפי עוד לפני שהייתי ראש העיר״, סיפר ראש העירייה משה ליאון. ״התחברתי אליה והפכנו להיות חברים. היא חסרה לי מאוד כראש עיר, הייתי רוצה לשמוע את התגובות שלה למה שקורה פה היום — גם הטובות וגם הרעות. השיחות הרבות שהיו לי אתה לפני שנהייתי ראש עיר, היו סוג של הכנה ועזרו לי מאוד בעיצוב הקדנציה שלי״, סיפר ליאון.
״חשובה לי דמותה של ירושלים׳ — כך אמרה ציפי, ולנו ציפי, לירושלים כולה, חשוב שתדעי כי אנחנו מעריכים אותך, מעריכים את דרכך ואת פועלך, למען בירת מדינת ישראל. מהיום, כל מי שיעבור במבוא הנפלא הזה, במקום הכל כך ירושלמי הזה, ייזכר בשמך ובמפעל חייך. כפי שירושלים הייתה בליבך, כעת שמך מתנוסס בליבה של ירושלים", אמר ליאון.
עורכת "ידיעות אחרונות", סיגל רגב, זכתה להיות העורכת של מלכוב במשך 17 שנה. ״גם אחרי חמש שנים, לפעמים אני עוד שומעת את ציפי קוראת בהתרגשות — 'סיגלית, את לא מבינה איזה סיפור יש לי'. ואז היא היתה מספרת ומספרת ומספרת - ובסוף אומרת: "טוב, אה? שווה שער"״, סיפרה רגב בנאומה.
״כי לציפי תמיד היה סיפור. סיפור בלעדי, מיוחד, פוליטי, מרגש, מרגיז, מסקרן, מעצבן. ותמיד תמיד זה היה קשור בירושלים. בראש העירייה, בחברי המועצה, בפקידים כאלה ואחרים שפישלו, בתקציבים, בעוולות, בלכלוך שמילא את העיר, באנדרטאות שהוזנחו ובכבישים המסוכנים".
"אבל יותר מכל היא נלחמה ללא סוף עבור התושבים. היא היתה הקול של הסוחרים במרכז העיר בשנים הקשות של הפיגועים ובניית הרכבת הקלה. והיא גם היתה הכתובת של נכים, קשישים, ילדים חולים, תושבים במזרח העיר ובשכונות החרדיות, אלמנות ועוד ועוד. נפגשת עם כל אחד, מקשיבה, מתעדת ויוצאת למלחמה עד שנמצא פתרון לבעיה״, אמרה רגב.
אחיינה הבכור של מלכוב, איתי הפלר, עלה לנאום כנציג המשפחה ואמר את מה שכל מי שהכיר את ציפי ידע: ״אם ציפי היתה פה, היא היתה מורידה את השלט, ומבקשת מכולם ללכת הביתה״. כזו היא היתה, חריפה, ישירה אך בן אדם עם לב ענק ואוהב.
הפלר סיפר שמלכוב, היא לא רק ירושלמית, אלא גם הסיפור הישראלי בהתהוותו. ״אחרי שבעלה נהרג במלחמת יום כיפור, ציפי לא נשברת והופכת להיות חלק בלתי נפרד מירושלים. היא נולדה על אדמת הצורר וקמה כמו הפניקס מהעפר, גדלה ביפו אבל רוב האנשים קראו לה ירושלמית כי הקימה את ביתה פה ונטעה כאן שורשים עמוקים בעיר הבירה. אני מתגעגע להרבה אנשים, אבל הגעגוע לציפי זה אחד הגעגועים הכי קשים לי״.
חברת המועצה ה-32
בחירות 93' היו הנקודה שבה החלה הקריירה העיתונאית של ציפי מלכוב. היו אלה טדי קולק, ראש העירייה האהוב והמיתולוגי מצד אחד, ואהוד אולמרט, שר צעיר ואמביציוזי מצד שני, שסיפקו לה את טבילת האש. באותה מערכה ניצח אולמרט והפך להיות ראש העירייה הראשון שזכה לכהן תחת סיקורה הבלתי מתפשר של מלכוב. עד מהרה הפכה לבת בית בלשכתו, מיודדת עם הצוות כולו אך לא שוכחת לרגע שהיא שם בתפקיד העיתונאית.
13 צפייה בגלריה
חברה של כולם. ברקת, לופוליאנסקי, אולמרט וליאון
(צילומים: אלכס קוימוליסקי, שלומי כהן, ארנון בוסאני)
"ציפי היתה חלק בלתי נפרד מהלשכה", סיפרה שולה זקן, מנהלת לשכתו דאז. "היא היתה מגיעה לקומה 6 ומתנהגת כאילו זה היה ביתה - היתה נכנסת בלי לדפוק, יושבת ליד שולחן המזכירות ומתחילה לדבר ולראיין. היא היתה ישירה ואסרטיבית עד כדי כך שהיתה תופסת את אהוד ומתחילה לדבר בלי סוף. מקצוענית אמיתית אשר נתנה דגש ותשומת לב לפרטים הקטנים ולעיתונאות החוקרת. היא ראתה בעבודתה שליחות. כאדם היתה מלאה בשמחת חיים, אינטליגנטית ורהוטה, וכמובן עיתונאית משכמה ומעלה. אפשר לתמצת בשתי מילים: חופרת מקצועית".
ציפי סיקרה את לשכתו של אולמרט במשך עשור ואחריו את אורי לופוליאנסקי. לא פעם סיפרה על הידידות עימו. כמו מלח ופלפל היו כשעמדו זה לצד זו - הוא בבגדיו השחורים והיא בשיערה הקצר. בשנים האחרונות ממעט לופוליאנסקי להתראיין, אך כששמע על לכתה של מלכוב סיפר: "היא היתה חברמנית אמיתית ובעלת כוח שכנוע יוצא מן הכלל. היא עשתה הכול במאור פנים ובחמימות גדולה, וזה לא מובן מאליו".
גם לניר ברקת היא לא עשתה הנחות, וכשנבחר לראשות העירייה כבר ידע עם מי יש לו עסק. לפני שנה וחצי, עם יציאתה לגמלאות, ביקש ברקת להקדיש חלק ניכר מישיבת המועצה לפרידה ממי שליוותה את דרכו העירונית מיומה הראשון. "ציפי, שכולנו מכירים למען האמת כחברת המועצה ה־32, היא עיתונאית לא רגילה", סיפר. "23 שנה של פעילות, אכפתניקית גדולה ואוהבת את העיר, אוהבת את העירייה".
ברקת הגיש לה אז זר פרחים ומתנה - תמונה של העיר ירושלים, אשר נגנבה יחד עם רכבה כמה ימים מאוחר יותר. ליבה של ציפי כאב יותר על גניבת התמונה מאשר על גניבת הרכב ובעירייה מיהרו להעניק לה את התמונה בשנית. השבוע ספד לה ברקת: "במרקם החיים המורכב של איש ציבור וכתבת ציפי היתה זרקור לאכפתיות, יושרה ונחישות עיתונאית בריאה. קולה היה חשוב מאין כמוהו באופן ציבורי ולי באופן אישי".
האובדן במלחמת יום כיפור
מלכוב נולדה בגרמניה בשנת 1949, בת למשפחת קופרמן ששרדה את השואה. כשהיתה בת חודשים ספורים עלתה לארץ על האונייה גלילה. הוריה הקימו את ביתם בעיר יפו ושם גידלו את ציפי ואת שתי אחיותיה מלי ודודי. כשהתגייסה לצבא שירתה בבסיס עין יהב ושם פגשה חייל צעיר, צנחן בקורס קציני חי"ר, מולי (שמואל) מלכוב.
הם הקימו את ביתם בירושלים, עיר הולדתו של מולי, והיו בין הראשונים ליישב את הרובע היהודי, עוד בשנת 1970. את ביתם הראשון שיפצו השניים במו ידיהם, שכן הם רכשו חורבה ישנה, אך עד מהרה הפכו אותה לבית. לאחר שלוש שנות נישואין הגיע האסון הגדול שליווה את ציפי כל חייה - נפילתו של מולי ביום הראשון למלחמת יום כיפור, במסגרת שירות מילואים כמפקד מעוז לחצנית.
במשך עשרה חודשים לא ידעו מה עלה בגורלו, וכך היא חיה, נאחזת בתקווה הקלושה שעודו בחיים ושהוא נמנה עם לוחמי המעוז שנפלו בשבי. לבסוף התברר שמולי נפל ביום הראשון לקרב וציפי נותרה אלמנה צעירה בתחילת שנות העשרים.
לאורך השנים הקיפה עצמה מלכוב בחברים שמספרים כיום על אישה שהחיים הפכו אותה למחוספסת, אחת שפיה וליבה שווים ושניהם גדולים. היא היתה מוכרת בעיר וכל הליכה איתה, קצרה ככל שתהיה, התארכה לאין שיעור שכן נדרשה לעצור ולדבר עם מכריה הרבים שנקרו בדרכה, או נאלצה לעצור עצירת פתע, לפתוח את עגלת הקניות שליוותה אותה ולהוציא ממנה חופן של מזון יבש או נקניקיות לחתולי הרחוב, שלמדו להכיר את צעדיה.
יהי זכרה ברוך
- בהכנת הכתבה השתתפה נופר רומי
