ביום שישי שעבר הובא למנוחת עולמים איל בורמן ז"ל, ובלוויה השתתפו בני משפחה וגם חברים רבים מעולם העסקים והמסעדנות של ירושלים. בורמן (64), שבשני העשורים האחרונים היה הבעלים של "סזאן קייטרינג", נפגע קשה ביולי אשתקד, במהלך רכיבה על אופניים וכעת הלך לעולמו, מסיבוכים של הפציעה הקשה.
"איל היה בריא כמו שור, הוא היה ספורטאי מאז שהיה ילד", סיפרה ל"ידיעות ירושלים", רעייתו הילה. "הוא עסק בהרבה ענפי ספורט אך בעיקר בכדורסל. ב-25 שנה האחרונות הוא היה רוכב מספר פעמים בשבוע באופניים, מוקדם בבוקר, ותמיד היה חוזר לקחת את הילדים לבית הספר. ביום ראשון הקבוצה הקבועה שלו עשתה רכיבה לזכרו וסיימה ב"אינגליש קייק", הם הזמינו אותי וממש שחזרו את מה שהם היו עושים ביחד. הפגיעה המשמעותית שלו היתה בראש. עשינו מספר ניתוחים בחודשים האלה בתקווה שהוא יתעורר, אבל ידענו שיש את האפשרות שגם נתבדה וזה לא יקרה".
בשנה שחלפה מאז הפציעה הקשה של בעלה, הילה לקחה על עצמה את ניהול הקייטרינג. "לאיל היתה נשמה ענקית", היא מספרת. "הוא התרגש שוב ושוב אחרי 30 שנה מכל לקוח שהגיע אליו. הוא היה מתייחס לכל אירוע כאילו זה האירוע הראשון שלו. הוא איתר ילדים מבתים קשי יום והם התארחו אצלינו ועבדו בחברה. הוא היה בן אדם מאוד ייחודי. כל אחד הרגיש שהוא היה החבר הכי טוב שלו. כל אחד מהילדים מרגישים שהוא היה הילד הנבחר. ההורים שלהם מרגישים שהוא הכי אהב את הילדים שלהם.
"תמיד היתה לנו בדיחה שאסור לאיל לשמוע את הסיפורים של האנשים, כיוון שאז נעשה את הכל בחינם. מספיק שהוא שמע שמישהי חד הורית והוא היה עושה הכל כדי להקל עליה", היא מחייכת. "בבית הוא לא היה מהבשלנים והוא גם לא עשה 'אישיו' מאוכל. בבית הוא רצה שאכין אורז ופתיתים, אוכל מבושל, הוא לא אהב אוכל פלצני".
מנישואיו הראשונים נולדו לאיל שני ילדים, כיום בני 30 ו-33. לפני שני עשורים הוא נישא בשנית, ויחד עם הילה הם הביאו לעולם את תומר ואלה (14.5 ו-10). "הילדים היו קשורים אליו מאוד", אומרת הילה. "תומר משחק כדורסל כבר מגיל 5, כמו אבא. איל היה מלווה אותו לכל האימונים והם גם היו נוסעים לצפות במשחקים של קבוצת הבוגרים של הפועל. הוא היה מפנק אותם בלי סוף, בלי יותר מידי גבולות", היא נזכרת בגעגועים. "הוא היה אומר 'לאלה אסור להגיד לא' והיא היתה אומרת 'אני תמיד אשאר הקטנה שלך גם כשתהיה ענק'. כל אחד מהם התמודד בדרכו".
ביקורים והקלטות קוליות
הילה מספרת כי מטבע הדברים, לילדים היה קושי להתמודד עם הפגיעה הקשה ממנה איל לא הצליח להתאושש. "תומר בחר להגיע ולבקר וללטף, ללחוש לו באוזן וממש ליווה אותו עד השעות האחרונות. לאלה היה קשה יותר לפגוש אותו - היא הקליטה לו הודעות שהיו משמיעים לו בבית החולים".
ואיך את התמודדת? "זו היתה שנה של לישון לבד בלילות. שנה של בתי חולים ובשורות אימה. שנה של להתעורר בבוקר ולאסוף כוחות ולהתניע את היום.
"מצד שני שנה שנחשפתי לאנשים שהם נשמות טהורות שגם בשבעה לא עוזבים אותנו לרגע. הסביבה שלנו תומכת בצורה בלתי רגילה, גם בשכונה וגם עסקים. נשלחים אלי בלי סוף מלאכים שמצילים אותי ולא נותנים לי לשקוע. אמרתי לחברים שאני מרגישה שהיקום אוהב אותי. אי אפשר להגיד בסיטואציה כזו שיש חצי כוס מלאה, כי אין. אבל לא התמודדתי בשום שלב עם שאלות כמו למה זה קרה לנו, למה זה קרה לאיל, מה היה קורה אם הוא לא היה עוקף והיה הראשון ואז נפגע, הייתי יותר פרקטית. הייתי עסוקה בשמירה על הילדים, על המשפחה ועל העסק.
"אייל היה אדם שהטביע את חותמו בכל אדם שעבר דרכו. הוא אמנם איש עסקים אסרטיבי שאומר בפנים את מה שהוא חושב ולמרות זאת אף אחד לא כעס עליו. נתנו לאיל הרבה כבוד בלוויה והיה שם הרבה אור והרגשתי שזה בדיוק מה שרציתי".
"חבר טוב"
"אני מכיר אותו כבר עשרות שנים, סיפר מנכ"ל תיאטרון החאן, יורם ברוורמן. "הוא היה לאורך שנים רבות מפעיל את כל האירועים של בית שמואל ובמסגרת הזו היכרנו. הוא עשה לי את כל הבר מצוות לילדים שלי ואת החתונה של הבן שלי.
"הוא היה דמות מאוד ידועה והוא ידע להיות חבר טוב. גם כשהיו רבים איתו היו נשארים חברים שלו. הוא ידע לשמור על קשר וחברות בלי קשר לזה שהוא ניצח על האירועים ועשה את הקייטרינג. כשביקרתי בשבעה, הגיעו אנשים דתיים, חרדים וחילוניים, אנשים מכל הקשת החברתית של ירושלים ומחוצה לה. הוא ידע להיות בקשרים טובים עם כולם. זו אבידה מאוד גדולה, אין הרבה אנשים כאלה".
הפעם האחרונה שברוורמן ובורמן נפגשו היתה בחתונה של בנו של ברוורמן, כחודש לפני התאונה. "הוא עשה את הקייטנרינג בחתונה של הבן שלי. ישבנו ודיברנו ארוכות, שתינו יין ביחד. היה כיף לשבת איתו בנפרד ולצפות בחתונה מלמעלה. הוא היה ספורטאי בעל כושר טוב וזו היתה תאונה מיותרת לחלוטין. זה כואב".
