"רק לפני כמה ימים ראיתי אותך משחק כדורגל בשכונה"
יוסי דשת נפרד משכנו אשר נתן מורלי ז"ל
אשר היקר,
לא כל כך הכרתי אותך, אבל ידעתי שאתה הילד של השכנים שמשחק עם הילדים שלי כדורגל בשכונה. בליל שבת האחרון יצאתי מהבית כדי ללמוד עם הילד שלי כששמעתי יריות. מיד הבנתי שזה אירוע חבלני. כיוון שאני חובש של "איחוד הצלה" דיווחתי על האירוע ומיהרתי לזירה ולפתע ראיתי אותך.
לא האמנתי למראה עיני, ילד שרק לפני כמה ימים שיחק כדורגל בשכונה, נרצח רק על עצם היותו יהודי. הלכתי עם התיק אל הפינה ושם פגשתי את אבא שלך, והוא שאל אותי אם ראיתי ילד עם קפוצ'ון. ידעתי שאותך הוא מחפש. לצערי לא ניתן כבר היה להציל אותך. רק הציצית טפחה על פניך, ספוגה בדם. המשכתי הלאה כשליבי כבד בקרבי. אבא שלך המשיך לחפש אותך בזירה עד שזיהה אותך.
באותו לילה לא הצלחתי לישון, הלכנו להתפלל בבוקר בבית הכנסת שם פגשתי שוב את אבא שלך, יושב ומתפלל, כולו שבור ורצוץ. אחרי התפילה עשינו בבית הכנסת קידוש כרגיל. אבא שלך דיבר עליך ועל כמה שהיית כולך אהבה, ילד של חום וחיבוק. הוא צעק עלינו, אמר לנו לחבק את הילדים שלנו, להעניק להם חום ואהבה ולגרום להם לצחוק. שכל ילד זקוק לזה, גם אם הוא קשה או מתקשה, לקחת אותם בידיים ולא לעזוב אותם.
הוא סיפר איך כשחזרת מאומן בראש השנה האחרון לא הפסקת לדבר על כמה שאתה מקנא באנשים שמצליחים לעשות את התיקון שלהם בעולם, על איך שהיית מתפעל מציפור קטנה שמצליחה לעשות את התיקון שלה. אבא שלך התפרץ בבכי ואמר שהוא מקווה שעלית לשמיים אחרי שהשלמת גם אתה את התיקון שלך בעולם.
אתה בשמיים, עושה את המאמצים עבור המשפחה שלך מול היושב במרומים. כאן על הקרקע, עם ישראל מתגייס גם הוא למען המשפחה שלך.
* הכותב הוא חובש שהיה בזירה
"הצחוק היה סימן ההיכר שלך"
נויה חכימי כהן־ארזי נפרדת מחברתה לעבודה נטלי מזרחי ז"ל
נטלי, נטשקה שלנו,
היית לי חברה וקולגה לעבודה, התראינו בעיקר במשמרות ערב, כשהגעת לחלק ארוחות חמות ובצידן נחמה אמיתית לחולים, כשבדקת מה הם אכלו, כשהתעניינת בשלומם, כשעצרת לעוד רגע להקשיב, לחייך.
לא רק לחולים דאגת. גם בנו, אנשי הצוות ביחידה, התעניינת כל כך, נהגת לשאול ולהקשיב, לבדוק מה שלומנו - אבל באמת, עם כוונה מכל הלב, יחד עם עוד חתיכת עוגה או פרי ששמרת לנו.
צחקנו הרבה ביחד. זה היה סימן ההיכר שלך, הצחוק והפנים המאירות. מצאנו בך דמות כל כך אהובה על ידי החולים והחברים לעבודה כאחד. לא אשכח את החום שהרעפת, ההשתתפות בשמחתי כשגילית שאני בהריון. כמה דאגה הפגנת, שרק אשמור על עצמי בכל אותם חודשים. וכשילדתי, חגגת איתי והיית מאושרת עבורי.
היית אדם כל כך הגון וישר, אפילו כשרצית להכין לעצמך קפה במטבחון שלנו ביחידת הלב, למרות שוב ושוב הסברתי לך שלא צריך לבקש או להודיע, מה ששלנו שלך.
נטשקה, נוחי על משכבך בשלום יחד עם בעלך שכה אהבת. דבקתם האחד בשנייה - בימים טובים ועד הסוף המר.
יהי זכרכם ברוך!
* הכותבת היא אחות יחידת הלב וטיפול נמרץ בהדסה הר הצופים
"הראשון לברך בימי הולדת ולהזכיר לכולם"
בתאל נוריאל נפרדת מהדוד שלה שאול חי ז"ל
במוצאי שבת האחרונה הבנתי בפעם ראשונה מה זה אומר שאלוקים לוקח את הטובים ביותר. שאול דודי היקר היית אדם צדיק ומיוחד כל כך, מאיר פנים עם לב ענק של נתינה. איש חסד שיחד עם אשתך המנוחה תרם למוסדות ולנזקקים רבים, והכול בשקט ובלי שאף אחד ידע. היום אחרי שנלקחת מאיתנו אנחנו מגלים על החסדים שנעשו על ידיך מאנשים שבאים לנחם ואנו מגלים איזה אדם גדול היית עוד יותר ממה שאנחנו חשבנו וידענו.
אחרי שהתאלמן מאשתו לפני שנה וחצי שאול שימש לילדיו כאבא וכאמא. הוא דאג לכל מחסורם, בישל, כיבס היה כתף תומכת.
מחוץ לבית שאול, שיצא לפנסיה אחרי שירות צבאי ארוך, נרתם להיות איש ציבור, גבאי מסור לבית הכנסת שהקהילה שהתגבשה בשכונה בנתה. הוא הקדיש שעות רבות מזמנו לצרכי הציבור ללא שום תמורה ועם חיוך תמידי.
שאול היה איש של אנשים. אוהב אדם באשר הוא, לא משנה מה דעותיו, מראהו החיצוני או רמת הדתיות שלו. כל אדם שהגיע לבית הכנסת התקבל במאור פנים וביחס אישי וככה גם בחייו הפרטיים ובביתו: שאול תמיד היה הראשון לברך כל אחיין או קרוב משפחה שהיה לו יום הולדת וגם דאג להזכיר לכולם שלא נשכח את היום המיוחד.
ביום שישי, לאחר סעודת השבת, היה זה טבעי מצידו של שאול ללכת לבית הכנסת של הקהילה, מרחק של חצי שעה ברגל לפחות, כדי לפתוח את בית הכנסת עבור הציבור שמגיע לשיעור התורה הקבוע. בדרכו פגש אותו המחבל הנתעב בן העוולה ורצח אותו בדם קר ואנחנו לא מצליחים לעקל ־ לא בשכל ולא בלב.
יהי זכרך ברוך.
"האח המאחד בין האחים"
טל בראשי נפרדת מאחיה אלי מזרחי ז"ל
אחי היקר חונך על אהבת האדם באשר הוא ללא הבדל דת, גזע ומין. ינק מהבית את כיבוד הזולת ודאג גם לחתולים והכלבים שמשוטטים ברחובות. הוא במיוחד הקפיד על המצווה של כיבוד הורים, והוריו תמיד היו בעדיפות עליונה עבורו. אלי היה האח המאחד בין כל האחים. היה חשוב לו והוא תמיד דאג שנחגוג יחד את החגים והשבתות.
בשיחתנו האחרונה, לפני הרצח, ביום שישי בשעה 16:00 לפני כניסת השבת, הוא התעניין ובדק מי מגיע לעשות שבת עם אבא. הוא אמר שהוא נמצא אצלו וישמח אם יצטרפו אליו אחים נוספים.
אלי האהוב והיקר לנו מכל. אנחנו לא מעכלים שאתה כבר לא איתנו, בן אדם כל כך צדיק, חייכן, האור בחיינו. עכשיו האור כבה ואנחנו לא יודעים איך נמשיך את החיים בלעדיך. הזכרונות ממך ישארו בליבנו ויהיו חתומים לעד. אוהבים אותך כל כך, המשפחה האוהבת שלך לנצח.
"סחב אותי עד הבית והוא לא היה בחור גדול"
שיר אהרון נפרד מחברו איליה סוסנסקי ז"ל
באמצע חודש נובמבר 2019, יום שלישי בלילה, מצאתי את עצמי זרוק על המדרכה במרכז העיר, קרוב לבית, לא מסוגל לקום או ללכת. נפלתי על הרצפה אחרי שכמעט התעלפתי, היה לי התקף קשוח מאוד, הקאתי את הנשמה, ראיתי מטושטש. מסוחרר לגמרי לא נותרה לי ברירה אלא להישאר במקום עד שעשתונותיי יחזרו, וידעתי שזה עלול לקחת זמן. לא הייתי מראה מלבב, עם עיניים מתגלגלות לאחור וקיא על הזקן והבגדים, נראיתי כמו שיכור מגעיל, הרי אנשים לא יכולים לדעת שיש לבנאדם בעיה.
אבל מה, ההשגחה העליונה שלחה לי מלאך: "מה הולך בוס? הכל טוב אפשר לעזור? מה קרה לך?". לא הכי הצלחתי להסביר לו, אבל הוא לא התרגש. הלך והביא בקבוק מים, לא נגעל ועזר לי לקחת שלוק ולשטוף את הפנים, שאל איפה אני גר, וכשהבין שאני ממש ממש קרוב לבית ולא מסוגל ללכת בעצמי - הבחור הרים אותי וסחב אותי עד הבית. והוא לא היה בחור גדול, נמוך ממני.
הוא הביא אותי ממש עד הדלת ועזר לי לשלוף את המפתח, כל הדרך עשה איתי צחוקים לא לקח קשה כלום. כשהבין שאני לא שיכור אמר שבכלל צחוקים לאללה. לפני שהלך, השאיר לי את מספר הטלפון שלו באנשי הקשר וביקש שאתקשר אליו אם אני "צריך עזרה או לא יודע מה". הכל בקליל, באיזי, וזה מאוד מאוד חשוב כשבנאדם נמצא במצב שאותו הוא תופס כמביך.
למוחרת שלחתי לו תודה, גם נפגשנו לבירה. הפך לחבר הבחור. זה לא קשה אחרי כזו סיטואציה מאז הייתי נתקל בו בעיר, מדי פעם רק שלום שלום, חיוכים, קצת צחוקים ומתקדמים, לפעמים נתקעים ומקשקשים חצי שעה אם לא ממהרים. שנינו היינו באותם אזורים וזה זרם למרות שלא ישבתי בפאב שהוא עבד בו. תמיד תמיד עצר להגיד לי שלום ולחייך ולשאול מה שלומי, עם קריצה, שאבין שהוא שואל בקליל אבל אכפת לו.
איליה סוסנסקי, רק בן 25, יצא מארוחת שבת אצל ההורים שלו, היה בדרך לעבודה, ונרצח. הוא נרצח כי עצר לשאול מה קרה, את הרוצח ועוד קורבן. האט את האופנוע, שאל מה קרה, בטח קרא גם למחבל "בוס" כמו שקרא לכולם. ואז הוא ירה בו מטווח אפס.
אני מצטער אחי. לעתים כל הדברים מאבדים ממשמעותם נוכח המציאות האיומה הזו. תודה שאז עזרת לי, לא אשכח את זה.
- הביאה לדפוס: אלינור פבריקר
פורסם לראשונה: 02:37, 03.02.23
