מיכל באשר-נתן (46), מארמון הנציב היא אם לשלושה, וכבר ממלחמת 'צוק איתן' ב-2014 היא מתנדבת ולא מפסיקה להעניק ממרצה, זמנה וכספה למען הקהילה. "אני אדם מאוד פרטי", סיפרה באשר-נתן בצניעות ל-mynet ירושלים, "אני עושה את השיתוף הזה בעיקר כדי להגדיל את מעגל המתנדבים בירושלים כי יש צורך. דווקא ירושלים מאוד חזקה בהתנדבויות. אבל לצערנו יש קהילה מאוד גדולה של אנשים שזקוקים לעזרה.
הבית שהפך לחמ"ל
"בגדול ההתנדבות הקבועה שלי התחילה קצת לפני צוק איתן", סיפרה באשר-נתן, "היו אז המון כוחות בירושלים, ואני כיו"ר ועד הורים מוסדי בשני בתי ספר בעיר התחלתי במשהו קטן ביקשנו מהתלמידים לאסוף ממתקים ולארוז אותם למען החיילים. הגעתי לטיילת ארמון הנציב ביום שישי כדי לחלק את האריזות - אז הייתה שם פלוגה שתפסה קו באותם ימים. ניגש אלי חייל ששאל אותי בתמימות אם בארגזים יש קובה שאותה היה רגיל לאכול בבית בכל יום שישי. אמרתי לו שלא, אבל יש לי דברים אחרים שיחממו לחיילים את הלב, ולקחתי ממנו את מספר הטלפון שלו. ביום ראשון התיישבתי ולמדתי איך להכין קובה. הלב שלי אמר לי שאם הוא ביקש אני צריכה להתאמץ ולהכין לו במיוחד בגלל שהם לא היו בבית כל כך הרבה זמן.
"כנראה שהקובה היה רק תירוץ כדי לבנות מפעל חיים כי מאז אני מגיעה בכל יום שישי לארמון הנציב. יש שם עמדה קבועה שמאבטחת את השכונה, והם מקבלים בכל יום שישי קובה, אורז ולחמניות שאני מכינה".
קראו גם:
הבית שלה מאז צודק איתן הפך למעין חמ"ל לכמה שעות טובות. "בהמשך אני נוסעת גם לגוש עציון ולמקומות אחרים וגם שם אני מחלקת אוכל לחיילים. חוץ מזה אני מאמצת חיילים בודדים יוצאי משפחות חרדיות שאין להם שום עורף משפחתי. אני ובעלי משמשים אבא ואמא שלהם – חוגגים להם ימי הולדת וכו'. את ימי ההולדת שלי אני חוגגת כל שנה ב'מסילה' (מוסד נעול לנערות בסיכון) – אני מכינה להן ארוחה וקונה להן מתנות וככה הן חוגגות לי את יום ההולדת שלי".
לדבריה, ההתנדבויות שבהן היא עסוקה במהלך כל השנה אינם חסד שהיא עושה למען הקהילה, אלא להיפך – חסד שנעשה איתה: "אני אמא לשלושה ילדים שלצערי שניים מהם חולי אפילפסיה. הייתי גם במקומות מאוד חשוכים מבחינה נפשית. זו מחלה מאוד מכוערת וקשה, ומה שהחזיק אותי עם הראש מעל המים הייתה ההתנדבות.
"זה לחלוטין מה שהחזיק אותי שפויה בתוך כל הכאב הגדול הזה. העובדה שאני מגיעה למקום מסוים ושמישהו מקבל את מה שהכנתי ומחייך, עצם זה שהוא מרגיש תחושה של בית לאיזה חמש דקות או שחייל בודד הרגיש שמישהו חשב עליו בכך שחגגתי לו יום הולדת – כל הדברים האלה ממלאים אותי. מה שממלא אותי זה לא בית קפה או נסיעה לחו"ל, אלא לראות מישהו אחר מחייך.
"אני מאמינה שלכל אדם יש שליחות וזו השליחות שלי. זכיתי לחלוטין למלא אותה ואני מחבקת אותה בשתי ידיים. היום אני יכולה לספר שכנגד כל הסיכויים הבת שלי קצינה בקבע בדובר צה"ל למרות היותה חולת אפילפסיה, גם הבן שלי שחולה אפילפסיה התגייס לפני שלושה שבועות. את ההצלחות האלה אני מייחסת כזכות שניתנה לי בזכות ההתנדבויות. חשוב לי גם לציין שהמפעל הקטן שיש לי לא יכול להתקיים ללא האדם שלצידי. אנחנו צמד ו-26 שנה ועושים את הכל ביחד".
