באחד הימים הראשונים של המלחמה הגיעה למלון לאונרדו בעיר אישה עם תחבושות, רועדת כולה. "הבנו שהיתה פגיעה ישירה בבית שלה בשדרות", נזכרת שירה אבני, מנהלת המחלקה לשיתוף וקידום תעסוקתי בתוך המינהל הקהילתי. "היא היתה בממ"ד ונפגעה קל ופונתה לבית החולים ברזילי.
"אלינו היא הגיעה לבושה בבגדים שנתרמו לה, בלי תעודות ובלי כלום. ישבנו איתה והיא אמרה לנו: 'אני לא יודעת מי אני, אין לי תעודות, ואני אפילו לא יכולה להוכיח שאני זו אני. במלון מבקשים לראות שאני אכן משדרות. איך אני אוכיח?' עבדנו ביחד איתה להוציא תעודת זהות ולפתוח חשבון בנק ולתת לה ליווי רגשי".
הסיפור הזה הוא רק אחד מיני רבים שבהם מטפלים העובדות והעובדים הסוציאליים של עיריית ירושלים, אשר מלבד הטיפול השוטף בתושבי העיר התגייסו להעניק סיוע למי שזקוק לכך מבין 15 אלף המפונים מהדרום והצפון.
והם באמת מטפלים בכל מיני סיטואציות שהחיים והמלחמה מזמנים: מקרי רווחה של אלימות במשפחה, אסירים משוחררים, קשישים שהגיעו שעתיים לפני שבת לבד, בלי מטפלים ובלי עורף משפחתי.
הרוגע של הצפוניים
"לפני כמה ימים לאחד הילדים היה יום הולדת ארבע והוא היה מאוד מבואס", מספר איתן עידן, מנהל היחידה העירונית לגישור ולבניית הסכמות בקהילה, שאחראי לסייע ל־600 המפונים במלון לאונרדו פלאזה, רובם מכפר מימון. "בעזרת תושבים ארגנו לו יום הולדת. זה היה מדהים. דיברתי עם חבר'ה מקרלין, שמביאים עוגות וחלות, וחבר'ה מבית הכרם, שהביאו לו מתנה, וחבר'ה דתיים־לאומיים מרמב"ם, שהביאו שלטים ובלונים, והם הגיעו ביחד, כולם מאוחדים, וזה היה כיף ממש".
בשלישיית המלונות לאונרדו, עץ הזית וגראנד קורט, ששוכנים בשייח' ג'ראח, שוהים 2,500 אנשים בסך הכל, כמעט כולם משדרות. בימים האחרונים הגיעה לשם גם קבוצה קטנה יחסית של כ־300 איש מקרית שמונה.
"האוכלוסייה של שדרות היא מאוד מורכבת", מסבירה אבני. "יש שם הרבה מאוד מקרי רווחה, פוסט טראומה עוד מקודם. כשהם הגיעו קיבלנו אנשים במצב מאוד קשה, אנשים שלא יוצאים מהחדר, וכשהם הבינו שהם באזור ערבי התגובות היו מאוד קשות, בכי וצעקות. הימים הראשונים מאוד קשים. לעומת זאת, מקרית שמונה הם הגיעו אחרת. הם ארזו את התיק, יש להם בגדים שלהם והם הגיעו מסודרים".
קראו גם:
גם לבתי המלון הרברט סמואל ורימונים הגיעו למעלה מ־500 תושבי שדרות וכמה בודדים מאשקלון. טל גליקמן, מנהלת מערך של ממשלת ישראל והג'וינט שנקרא 'מוני100' ועוסק בהתאמת העיר לאזרחים ותיקים ומוטמע בעיריית ירושלים, אחראית על ההתנהלות שם. "כל מערך הפעילויות שבנינו, בריאות, חינוך וכו', משויך בחלקו גם למלונות שצמודים אלינו: מלון אייל, שמרבית תושביו משדרות, ומלון לב, שרובם שם משדרות וחרדים".
שירה פוגל, עובדת סוציאלית עירונית במחלקה לתושבים ותיקים, הצטרפה לנועה אטלס, שהניחה את התשתית במלון שערי ירושלים, שם שוהים כ־600 איש מבני נצרים, כ־40 משפחות משדרות וכ־30 אנשים מוותיקי כפר בלום. "אני עובדת על החלק של שיתופי הפעולה במענה הרגשי. יש לנו שיתופי פעולה מצוינים עם מרכז חוסן שדרות, השפ"ח של ירושלים ובריאות הנפש".
ימי הולדת וכביסה
איך אתם עוזרים למפונים ברמה הפרקטית?
איתן: "מח"ט הנח"ל שנהרג ביום הראשון הוא בן של תושבים פה. הם סיימו את השבעה ויום אחר כך הבן השני התחתן. ארגנו להם חתונה והבאנו את ישי ריבו שיהיה שמח. כולם פה ברכבת הרים מטורפת של רגש".
טל: "אחד המפונים פנה אלינו וסיפר שיש לו כלב שנמצא אצל מכר מכיוון שבית המלון לא מאפשר להחזיק כלבים. אבל אותו מכר לא היה יכול להמשיך להחזיק בו והוא ביקש ממני לעזור לו למצוא לו בית. ביקשתי ממנו סרטון ותמונות ובאמת מצאתי לו מקום".
איתן: "אצלנו במלון יש תושבים מנתיבות שאין להם מושג לגבי מיצוי הזכויות שלהם, ואנחנו לא משיגים אף נציג מעיריית נתיבות. הם צריכים ממש מעטפת ועזרה. למשל, אחד מהם אמור לחזור לנתיבות אבל הבית שלו ספג פגיעה ישירה ואין לו לאן לחזור. הוא לא יודע מה לעשות עם אשתו והילדים והוא בחרדה ממש. זה מישהו שהיה קצין בצבא, אשתו סיימה תואר שני, אין להם עבודה וכל חייהם התהפכו. אז סייענו להם עם דיור לטווח הקרוב".
אבני מספרת כיצד עזרה שהעניקה לאחד המפונים סייעה להציל חיים רבים. "הגיעה משפחה שהבת שלהם נרצחה והם היו במצב מאוד קשה ולא רצו לצאת מהחדר", היא מספרת. "עובד סוציאלי שלנו ישב איתם כמה פעמים, והוא הבין שהאבא, מאיר גבאי, הוא פקח בעיריית שדרות ושהוא רוצה להיות פקח בעיריית ירושלים כדי לשמור על סוג של סדר בחייו עד כמה שאפשר. בדיוק באותו יום הגיע ראש העירייה למלון, הפגשנו ביניהם, ויום למחרת הוא התחיל לעבוד, בן אדם שלא יצא מהחדר. אני הייתי בשוק".
לא רק בבירוקרטיה אלא גם בצרכים הכי יומיומיים מנסים העובדים הסוציאליים לסייע למפונים. "מכונות הכביסה של בתי המלון לא מתאימות לכביסה ביתית, אז התחברנו לקבוצות של תושבים שעושים כביסות", אומרת פוגל. "במקביל אנחנו מנסים להכניס מכונות כביסה לבתי המלון".
"אנחנו עשינו מכבסה ברחוב ממול כדי שהם יהיו חייבים לצאת ולכבס", אומרת מנגד אבני, "ועדיין, רק 30 אחוז יוצאים. יש עכשיו אוטובוסים פעם בשעתיים שיוצאים מהמלון למקומות מרכזיים כמו קניון מלחה, וזה הקל ושימח אותם מאוד".
"לפעמים את רואה אמא שמתנדבת ועסוקה ועוזרת ופתאום היא מתפרקת מהצד ואומרת: 'כל מה שאני רוצה זה לעשות כביסה בלי תורנות'", אומרת טל. "צריך להבין שיש קושי דווקא בדברים הקטנים האלה לכאורה, שאין גישה למטבח ואין את האוכל שאני רגילה אליו ורוצה אותו ואני לא יכולה לעשות את הכביסה כמו שאני רגילה. עם הזמן זה שוחק. משפחות עם ארבעה-חמישה ילדים נמצאות בחדר זוגי. אי אפשר להיכנס לחדר, הכל מזרנים. והם מאוד מפחדים לצאת ולהסתובב".
בן ארבע עם יין
לדברי העובדים הסוציאליים, קליטת כמות גדולה כזאת של מפונים לא היתה אפשרית בלעדי האוכלוסייה האזרחית שהתנדבה, אבל עכשיו, כמעט חודש אחרי, הם מנסים לעשות סדר בתוך גל ההתנדבות השוצף. "ביום הראשון זה היה מאוד קשה", שיתף איתן. "קיבלנו למלון המון דברים ואף אחד לא ניהל את זה. ילד בן ארבע הביא לאמא שלו שני בקבוקי יין והיא היתה בהלם. היום מי שלא ברשימה לא יכול להיכנס למלון. אם מישהו רוצה להתנדב הוא חייב לדבר איתנו מראש".
"הגיעו אלינו מאות מתנדבים והיתה סכנה לילדים ולפגיעות שלהם", מתארת אבני. "למשל ראיתי סיטואציה של מתנדבת שהגיעה וראתה ילדים בני ארבע בלובי וקראה להם לשחק איתה בלי לבקש שום רשות מההורים שלהם".
"היתה פה פסיכולוגית שהגיעה ודיברה עם ילד בן ארבע ונתנה לו מענה. אחרי שעה שהיא סיימה לדבר איתו התברר שההורים לא היו בתמונה", סיפר איתן. "דיברנו איתם, כי חלק מזה זה להחזיר את השליטה להורים".
"כל מה שאנחנו רוצים תמיד נמצא מתנדבת", אומרת טל בהתרגשות, "אבל עכשיו אנחנו עוצרים את ההתנדבויות המוגזמות. זה שוחק וכבר אין לזה ערך. אנחנו רוצים להחזיר למפונים את העשייה. אנחנו רוצים שהם ילכו לחנות וירכשו את מה שהם צריכים. גם מבחינת ניהול משאבים, גם של העירייה וגם של החברה האזרחית, הסיפור הזה לא הולך להיות קצר. אני היום משבצת מתנדבים לדצמבר".
יש תוכניות לטווח הארוך?
טל: "אנחנו בונים עם המפונים תוכנית כלכלית להמשך. חוץ מתושבי נתיבות, שלא מוגדרים כזכאים, יש למפונים תוכנית כלכלית בסיסית והם יודעים שהם לא נזרקים לרחוב".
איתן: "הפגשנו אותם עם מישהי שעברה את ההתנתקות, והיא אמרה להם שהכי חשוב זה לשמור על בני הנוער. בנינו מערך של מענה רגשי עם תושבת כפר מימון שהיא אשת טיפול ויחד עם אנשי מקצוע".
טל: "חשוב מאוד לתכלל את כל המערכות יחד עם התושבים. נכון, לעיריית ירושלים יש את הכוח ואת המשאבים, אבל תושבי שדרות אלופים בחוסן ויש להם המון משאבים קהילתיים. אם אנחנו רוצים לבנות מערכת שתהיה בת קיימא נצטרך להתבסס גם על המשאבים שלהם וגם על הקהילה האזרחית. הקמנו עיר בשבוע, השדרותים הקימו בית ספר, מעון ושני גנים, החטיבה והתיכון ייפתחו השבוע. המורים הם ירושלמים, ומי שמארגן אותם זו רכזת המתנדבים מהחמ"ל הירושלמי, והמנהלת היא מי שהיתה מנהלת של אוולינה דה־רוטשילד ופרשה. כל המערך הזה של העבודה המשותפת עם העירייה והתושבים זה משהו שהוא קריטי. אף אחד לא יכול לעבוד בלי השני".
זה לא פשוט טכנית ורגשית. איך אתם עצמכם עוברים את זה?
כולם מדגישים שבלעדי בני הזוג שלהם הם לא היו יכולים לעשות את זה.
"תכתבי להם תודה", הם מבקשים. "בן זוגי בגישה שאני במילואים", אומרת שירה אבני, וטל מסכימה ומוסיפה: "הכוחות של הקהילה נותנים כוחות. וזה שאני יכולה לחבק את הילדים שלי והם בריאים ושלמים, זה לא מובן מאליו".
ופוגל מוסיפה: "בעלי מוציא אותי להפוגות במסעדה. אני חושבת שההפוגות האלה שומרות עליי".
"אני מרגיש שאני בעמדה שאני יכול לעזור ולתרום", מסכם איתן. "השבירה שלי היא כשאני מגיע הביתה, רואה חדשות ורואה את הניסיון לפלג ולהשניא".
