רגע לפני פתיחת שנת הלימודים, המנהלים החדשים בבתי הספר בירושלים מספרים על התוכניות ועל ההתרגשות. וגם האם הם אי פעם נקראו אל חדר המנהל?
"הייתי מהראשונים בירושלים שאובחנו כלקוי למידה"
כשב־1 בספטמבר יגיע אוהד הופמן (45) לבית ספר גבעת גונן הוא לא יצטרך לשאול איפה נמצא כל דבר. בכל זאת הוא עצמו למד שם בנעוריו. "זורם פה משהו שבשביל להבין אותו צריך להיות בן המקום, שזה אני. אני מפרק עכשיו הסקות בידיים שאני עצמי ישבתי עליהן בתור תלמיד. לא שלא היתה לי ביקורת על בית הספר, אבל קיבלתי כאן משהו שאני חושב שזה מצע נכון לעבוד מתוכו, ויש פה צוות נפלא, מסור וחכם. זה הרבה תודות ליפית גרין, המנהלת שאותה אני מחליף, אשת חינוך מהמובילות שהיו לעיר הזאת. זו בהחלט סגירת מעגל של ממש".
הופמן, 45, נשוי לדפנה, בעצמה סגנית מנהלת בית ספר 'ארזים', אב לארבעה, מתגורר בגילה ומשמש כיו"ר ועד אזורי של מספר רחובות בשכונה.
איזה תלמיד היית? "הייתי מהראשונים בירושלים שאובחנו כלקויי למידה. היכולת שלי להתחבר לגיל קשורה גם להבנה של מה זה להיות תלמיד עם צרכים שונים. ההורים שלי נלחמו במשך שנים כדי שאני אקבל את המעטפת שמתאימה לי כדי להצליח. מבחינה רגשית זה בוודאי השפיע. חטיבת הביניים היתה לי מאוד קשה גם חברתית ורגשית, והתפיסה שאני מקדם וקידמתי בבית הספר שבו עבדתי זה איך לתת מעטפת שבונה ומקדמת את התלמידים, לא משנה מאיפה הם מגיעים, שלכל תלמיד תהיה היכולת להצליח. גם ברגעים שבהם אתגרתי את המערכת זה היה ממקום של ללמוד מי אני ואיך להיות אני".
קראו גם:
אוהד למד במגמת אומנות וחלם בכלל להיות אומן. עם סיום לימודיו בגבעת גונן למד במחלקה לקרמיקה בבצלאל, בהמשך התפרנס מקדרות ולימד אומנות במוזיאון ישראל. אחרי כ־8 שנים למד טיפול באומנות ועבד כמטפל באומנות עם מספר מסגרות בירושלים. "בסופו של דבר הקמתי במקיף גילה מרכז טיפולי ייחודי בארץ שנקרא 'מרכז הצמיחה', שנותן מענה חסר תקדים בהיקפים שלו וגם באופן הפעולה שלו. כמעט כל תלמיד במקיף גילה מגיע לטיפול קבוצתי רגשי".
ומה עם האומנות? "אני כבר לא אומן פעיל והאומנות שלי היא בבית הספר".
אחרי 3 שנים כמנהל בחטיבת הביניים, 5 שנים כסגן מנהל ו־10 שנים כמנהל מרכז הצמיחה, הוצע לו ללכת לבית הספר למנהיגות של מכון 'מנדל', שם פיתח את החזון שלו, שאותו הוא מתכוון להביא לידי מימוש בגבעת גונן. "הייתי רוצה שגבעת גונן יהיה מקום שבו כל תלמיד וכל מורה שמגיע אליו ופועל בו יוכל להיות בעצמו יוצר. יוצר בעולם, יוצר בכיתה, יוצר ביחסים, כי כשאנחנו אנשים שיוצרים בעולם הזה, אז יש לנו היכולת לפעול בו באופן חופשי יותר, באופן ביקורתי יותר, באופן כזה שמוכן לתת בו חותם, להשאיר משהו בסביבה שלנו. פיתחתי ב'מנדל' כלי עבודה שמתחקה אחר תהליכי יצירה ומבקש לקחת אותם למקום של למידה ולהתבונן על תהליכים שאנחנו עושים ממקום שנותן לנו כוח כיוצרים".
קראו לך לחדר המנהל?"לא. פעם ישבתי אצל יעל לוין ז"ל, המנהלת המיתולוגית שהיתה מצוות ההקמה של ביה"ס. יעל נפטרה לפני כחצי שנה. יפית אמרה לי שהיא מצטערת שיעל לא ראתה שאני המנהל שמחליף אותה".
מפלס ההתרגשות מ־1 עד 10. "9 וחצי. וככל שפתיחת השנה תתקרב, יהיה עוד יותר מרגש. זו עבודה שנותנת הרבה סיבות לקום בבוקר".
"מהגולן לאנתרופוסופי הדתי הראשון בעיר"
צורית אבן אש (59) עשתה את הדרך הארוכה מרמת הגולן לירושלים כדי לנהל את בית הספר הממ"ד האנתרופוסופי הראשון בירושלים - 'שובך'. "לצד ההתרגשות מפתיחת בית הספר והתפקיד החדש, קיים גם ההלם של המעבר והתרבות. אישי ואני שכרנו דירה קטנה ברחביה, לא רחוק מבית הספר, ובסופי שבוע ניסע לביתנו שבגולן".
היא נשואה למיכאל, אם לשישה וסבתא ל"הרבה נכדים" וגדלה בקיבוץ שדה אליהו בגולן. בחינוך היא עוסקת כבר 33 שנה, ובשמונה השנים האחרונות ניהלה בית ספר דתי אנתרופוסופי בגולן, "הוא הפך לאבן שואבת של איך מכניסים את החינוך האנתרופוסופי ומשלבים עם החינוך הדתי. הכלים של החינוך הזה באים מנקודת מוצא של 'מה הילד צריך כדי להתפתח בעולם?' ולא מה אנחנו צריכים. הוא יוצא מבית הספר עם בריאות וחוסן נפשי ומוכן להתמודד עם אתגרי החיים. זה חינוך מרפא.
"בית הספר החדש בירושלים הוא חלק מרשת של 'שובך', שהקים לירז בטיטו פרידמן. עלה מהשטח צורך של ההורים שילדיהם היו בגנים שיהיה בית ספר המשך, והם פנו אלינו בגולן וביקשו את עזרתי. עזרתי להם כל השנה, עוד לפני שידעתי שאנהל את בית הספר".
כבר כתלמידה צורית ידעה שתרצה לעסוק בחינוך. "אחת המורות שלי בשדה אליהו אמרה לי: 'את עוד תחזרי אלינו בתור מורה'. תמיד עניין אותי להיות בצד המשפיע. כתלמידה הייתי טובה, עם הרבה מאוד אנרגיות שלא תמיד היו מתועלות לכיוונים הנכונים".
קראו לך לחדר המנהל? "פעם אחת. אני חושבת שהיה לנו מורה שלא הצליח להחזיק את הכיתה והיתה השתובבות שגלשה למעשים לא ראויים, אז נשארנו אחה"צ, אני ועוד כמה תלמידים. גם אנחנו היינו אשמים".
מפלס ההתרגשות מ־1 עד 10. "10. בהחלט"
"מחיפה לירושלים ובחזרה"
לא מעט הספיק דני פסלר לעשות ב־35 השנים שבהן הוא בחינוך, 25 מתוכן בניהול. בין היתר הוא כיהן כראש מינהל החינוך, התרבות והרווחה והספורט בעיריית חיפה, מנכ"ל רשת החינוך עתיד, מנכ"ל ביה"ס הפדרציה היהודית בפנסילבניה ו־10 שנים חבר הוועדה הממלכתית של משרד החינוך לתלמידים מחוננים ומצטיינים. "בכיתה ח' היתה לי הארה שחינוך זה משהו שמעניין אותי, בזכות מחנכת הכיתה דרורה", הוא נזכר. "הרגשתי שהיא עושה עבודה שמשפיעה עלי באופן אישי. כשהיא שברה את הרגל ביקרתי אותה עם בונבוניירה. אני זוכר שהיא שאלה אותי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול? אמרתי לה מורה. היא ניסתה להניא אותי מזה, אבל לא הצליח לה".
עכשיו הוא יחלק את זמנו בין חיפה, שבה גדל ובה הוא מתגורר עד היום, לירושלים, שממנה הגיעה במקור אמו, כמנהל בית הספר למחוננים ומצטיינים, "את יאסא אני מכיר שנים רבות", הוא אומר. "כמי שעבר שנים רבות עם תלמידים מחוננים, יאסא זה המקום הארצי למחוננים. זאת בירת החינוך לתלמידים מחוננים ומצטיינים של ישראל".
הוא בן 60, בזוגיות שנייה, יש לו 6 ילדים ונכד בן שנה כמעט. דווקא כתלמיד פלסר מודה שהיו שנים שבהן היה תלמיד פחות משקיען. "הייתי פעיל בצופים ובמועצת התלמידים. הפעילות החברתית ופיתוח הכישורים החברתיים שלי היו הרבה יותר אטרקטיביים ורלוונטיים לי, אבל בי"ב אמא שלי והמנהל עשו לי 'נו נו נו' והייתי צריך להתיישר".
את העניין החברתי הוא רוצה להביא איתו לבית הספר. "בתוך מערכת הלמידה של התלמידים אנחנו רוצים גם להכניס תהליכי הכשרה של מנהיגות ומחויבות חברתית ואחריות חברתית. שכל בוגר בית ספר יידע שלצד האחריות האקדמית שלו יש לו גם יכולות, כלים ואחריות לתקן את העולם שבו הוא חי ולעשות אותו טוב יותר. אנחנו רוצים להקים מעבדה וסדנה לפיתוח מנהיגות צעירה ברמה גבוהה מאוד. ואנחנו גם רוצים להרחיב את מספר תלמידים מהפריפריה, להחדיר יותר גיוון לבית הספר".
קראו לך לחדר המנהל? "לא. הייתי חננה כזה. היתה לי פעם מורה לאנגלית שחשבה שעשיתי רעש בכיתה אז היא הוציאה אותי החוצה".
מפלס ההתרגשות מ־1 עד 10. "מתרגש כל היום".
"לימודים בגן החיות"
אל תפקיד מנהלת בית הספר היסודי 'לוריא' למוזיקה ולמחול מגיעה הילה (בוטון) ציפור מבית ספר 'עין הרים', שבו שימשה בעשור האחרון בכמה וכמה תפקידים, וביניהם מחנכת, רכזת שכבה, רכזת חברתית ועוד. "לימודי המוזיקה והמחול מהווים קרקע מושלמת לאקלים בית ספרי מיטבי, לפיתוח גאוות יחידה ולהקניית תרבות של הקשבה, שיתוף והתמדה. אני מאמינה שהבסיס החשוב ביותר לילדים הוא תחושת שייכות, הכרה בכוחותיהם, אהבה וחברות, ואני מתכוונת להצעיד קדימה את התחומים החברתיים ואת שילוב הקהילה בחיי בית הספר. בשנה הקרובה נשלב באופן קבוע בתוך שבוע הלימודים ימי למידה חוץ כיתתיים בשיתוף פעולה עם גן החיות, הגן הבוטני ומרכז פואנטה".
הילה גדלה בשכונת בית הכרם למדה בבית הספר היסודי 'בית הכרם' ובתיכון 'רנה קסין', וכיום היא מתגוררת במבשרת ציון. יש לה תואר ראשון בחינוך מיוחד, תואר שני בניהול מערכות חינוך, והיא בוגרת הקורס 'אבני ראשה' להכשרת מנהלי בתי ספר.
קראו לך לחדר המנהל? "בשנות ילדותי להישלח לחדר המנהלת נתפס כעונש חמור ומבהיל. לשמחתי, לא יצא לי. אני כן מקווה שלחדרי ייכנסו יומיום ילדים מחויכים שמגיעים לקבל חיבוק חם ומילים טובות".
מפלס ההתרגשות מ־1 עד 10. "אני מגיעה לתפקיד בהתרגשות גדולה ובאמונה אמיתית בכוח האדיר שיש לחינוך. אני בציפייה גדולה לקראת 1 בספטמבר, לפגוש את הילדים המתוקים העולים לכיתה א', את התלמידים המקסימים השבים מחופשת הקיץ ואת צוות המורים המופלא".
