לפני 8 שנים יצא מקסים דימנשטיין (75) לגמלאות, אבל במקום לצאת לטיולים וליהנות מהפנסיה הוא ממשיך להגיע מדי שבוע לתיכון 'בויאר' כדי לאמן את תלמידי שכבת י"ב בענפי האתלטיקה. לאחרונה הפתיעו אותו כמה מבוגריו לאורך השנים במפגש מיוחד וחגיגי שנועד לציין 50 שנה להיותו במערכת החינוך העירונית.
"התאמנו בכל יום"
דימנשטיין, שמתגורר כיום ברמת שרת, הוא אב לבת וסב לשלושה נכדים. הוא נולד בלטביה שהיתה חלק מברית המועצות וכמו רבים מחבריו גויס לצבא האדום. "בהשכלה שלי אני לא מורה אלא מאמן", הוא מספר. "בשנות ה־60 שירתתי ביחידת ספורט בנבחרת האתלטיקה של לטביה, שם הייתי אלוף צבא רוסיה בקפיצה משולשת".
ב־1972 הוא עלה לישראל, הצטרף להפועל ירושלים והחל לאמן תלמידי כיתה ח'. כעבור שנתיים החל לעבוד ב'בויאר', ומאז, כבר 50 שנה, הוא שם. "יצרתי קשר עם מכון וינגייט, והם קישרו אותי למפקח על החינוך הגופני בירושלים בשנות ה־70, אז הוא דיבר עם יצחק מייזלר ז"ל, האדם שהקים את בית הספר, ואמר לו: 'יש לי אלוף רוסי שרוצה לאמן', וכך התחלתי את המסע שלי ב'בויאר'", הוא נזכר, ומוסיף בגאווה: "בתוך כמה שנים הספורטאים שלי גדלו, חלקם נהיו אלופי ישראל לבוגרים, שיאני ישראל".
אגב, במקרה שלו דימנשטיין הוא נאה דורש ונאה מקיים ומקפיד בעצמו להתאמן ולשמור על כושר. במהלך הצילומים לכתבה הוא הדגים לנו סט של עליות מתח ללא כל מאמץ.
הבוגרים המוצלחים שלך אומרים שבלעדיך זה לא היה קורה. "כשהתחלתי לעבוד ב'בויאר' אמרתי לתלמידים שאני תוצאה של מכונה ענקית של ספורט, שברית המועצות זו אימפריה של ספורט ושעכשיו אני יכול להעביר הלאה את מה שלימדו אותי", הוא אומר בחיוך. "הבאתי לכאן נהלים של ברית המועצות: התאמנו כל יום, אימונים מבוקר עד לילה וגם להיות בלילה בתחרויות בינלאומיות. הכנסתי כל מיני שיטות שלא היו בארץ - למשל כשאני באתי לא ידעו פה שאתלטים עובדים עם משקולות".
"הייתי מאוד נוקשה", הוא מודה. "התנהלתי כאילו אנחנו באגודת ספורט. קפצנו משולשת לרוחב והדפנו כדורי ברזל. לא ויתרתי להם, ומהר מאוד נושא הספורט ב'בויאר' הפך להיות משמעותי בדיוק כמו שאר המקצועות בבית הספר".
אחרי מספר שנים דימנשטיין מונה לתפקיד מאמן נבחרת ישראל באתלטיקה קלה, ושם פגש רבים מהנערים שאימן בבית הספר
"ירושלים זכתה כי מקסים עבד נטו בירושלים ובנבחרת ישראל", אומר יורם מנחם, שעבד לצידו של דימנשטיין. "כאשר בית הספר התחיל לגדול ועוד תלמידים התאמנו תחתיו זה איפשר לו למקסם את הפוטנציאל שלהם. הוא היה רכז המקצוע של החינוך הגופני ב'בויאר' והביא את התרבות שלו, את העולם המקצועי שלו, את ההבנה שלו, דרך הספורט לאנלוגיה לחינוך ולחיים. בנינו ביחד חדר מורים מאוד מאוד מיוחד".
50 אלף תלמידים
אחד הבוגרים האלה הוא אלוף ישראל לשעבר בקפיצה משולשת, גיל למל, שהתאמן אצל מקסים לפני 45 שנה. "מקסים לקח ילד בכיתה ט' ושכנע אותו שיום אחד הוא יהיה באולימפיאדה. זה דורש אופי מאוד מיוחד של בן אדם שמצליח ככה להוביל אחריו דורות של תלמידים", אומר למל. "הייתי אחד הספורטאים הראשונים אצלו. אחריי הגיעו ספורטאים שהיו גם אלופי ישראל והגיעו לתוצאות מדהימות, המון בזכות הליווי של מקסים. היכולת שלו זה לקחת אנשים, לא משנה אם זה אתלטים שמתאמנים או תלמידי בית ספר, לגרום להם להתאמן בטירוף ולהבין מה זה משמעת ומה זו התמדה. אני התאמנתי אצלו 7 שנים, 7 שעות ביום".
עוד בחדשות:
גם הוא מודה שזו לא משימה פשוטה, בעיקר כשמדובר בבני נוער. "זה לא תמיד הדבר הכי קל לתלמידים להחליט שהם מוכנים ללכת עד הסוף. אני חושב שהמכנה המשותף של כל מי שהיה אצלו זה שבעצם את התשתית האישיותית שאחר כך משרתת אותך כל החיים מקסים בנה, את ההבנה מה זה עבודה קשה ומה זה לא לוותר אף פעם, לא משנה כמה קשה, ואחר כך כל אחד לקח את זה לחיים שלו ובטח לחיים שלי".
לדברי למל, ההוכחה באשר למידת ההשפעה של דימנשטיין על דורות רבים של תלמידים היא שלא משנה מאיזה מחזור הם מגיעים, את המאמן המיתולוגי רובם כוללים בזכרונותיהם. "הייתי לפני שבוע בחתונה ודיברתי עם זוג בשולחן שסיפרו שהבת שלהם לומדת ב'בויאר' וגם הבן הוא בוגר של הפנימייה, אף על פי שהם בכלל לא ירושלמים. כששאלתי את הבן מה הזיכרון שלו מ'בויאר', הבחור, שמשרת עכשיו ביחידה מסווגת במודיעין, ענה לי: 'מה זאת אומרת מה זה בויאר'? בויאר זה מקסים'. תשאלו כל בוגר של 'בויאר' - אם אנחנו מדברים על 50 שנה, עברו אצלו בטח 50 אלף ילדים, ובסוף כשתשאל אותם מהם הזכרונות שלהם הם יגידו לך מקסים".
משמעת סובייטית
גם גילי דישון, אלופת ישראל לשעבר בריצת 100 מטר, נזכרת בגעגוע באימונים המפרכים. "מקסים היה המאמן האישי שלי גם במסגרת הפועל ירושלים וגם במסגרת נבחרת ישראל. הוא היה חלק מאוד משמעותי בשבילי בכל יום שהגעתי לאימונים, גם מנטלית וגם פיזית. זה מישהו שמלווה אותך חלק מאוד גדול מהילדות שלך כדי להביא אותך להישגים".
היה קשה באימונים אבל קל בקרב? "היו הרבה אלמנטים סובייטיים נוקשים, הרבה משמעת, ובכלל הרבה דברים שלא היו נהוגים בארץ בזמנו, אבל מצד שני המון ראייה של המתאמן ואיך לגשת אליו מבחינה רגשית ואיך למקסם את הפוטנציאל שלו כדי להגיע להישגים. זה היה שילוב מאוד יפה - מצד אחד מאוד נוקשה ואינטנסיבי ומצד שני הרבה מאוד רוך ולראות אותך. זה שילוב שלא רואים הרבה".
"היינו קוראים למקסים 'השועל הרוסי'", נזכר תלמיד נוסף. "הוא היה כמיטב הסיפורים הרוסיים מורה מאוד קשוח. היו לו עיניים ירוקות, ואיך שהוא הסתכל עליך הוא היה מקפיא אותך. בכל תחילת שנה בשיעורים הראשונים היתה ריצה עם משקולות 2 קילו בכל יד, וזה היה פשוט סיוט של 40 דקות.
"הוא היה עומד עם ידיים על המותניים, מסתכל ולא אומר מילה. היתה אימרה של התלמידים: 'אולי תקללו אותו בבית הספר אבל תודו לו בצבא'.
"אני זוכר שבשלב מסוים היינו יורדים לרוץ בוואדי ליד בית הספר. הוא היה עומד על הגג של הקומה הראשונה של אחד הבניינים, כמובן עם ידיים על המותניים, והוא ידע בדיוק כמה אנחנו. היינו 23 בנים שרצים, ואחד התלמידים היה עצלן ונשאר מאחור ליד הבניין וכשהיינו חוזרים היינו אוספים אותו. מעולם לא הבנו איך מקסים כל הזמן היה יודע שלא כולנו רצנו ובכל פעם הוא היה מחזיר אותנו לעוד סיבוב".
"מקסים, שזכה בפרס הצטיינות ארצי של מורים לחינוך גופני, הוא זן נדיר במערכת החינוך", סיכמה מנהלת בית הספר דפנה מנשה ברוך. "במשך חמישה עשורים הוא מצליח לשמור על התלהבות מעבודתו עם בני נוער ולא ניכרת בו שחיקה כלל וכלל".
