בתי החולים הצילו את חייהם של מאות חיילים ואזרחים שנפצעו כתוצאה מהמלחמה, אבל זה לא נגמר שם כי כעת הם מתחילים במחלקת השיקום של הדסה הר הצופים את המסע הלא פשוט לשקם את הגוף אבל גם את הנפש.
זה היה עוד שבוע שבו מיכל אלון (44), אם לעשרה ועובדת בקופת חולים לאומית, התכוננה לנסוע עם בעלה, הרב עומרי, להעביר את השבת בבסיס צבאי ולהעניק לחיילים הרגשה של בית.
"התנדבנו דרך הרבנות הצבאית להחליף רבני בסיסים כשהם יוצאים שבת", היא מספרת. "אנחנו עושים איתם עונג שבת, פיצוחים ומשחקים. המטרה לתת אווירה משפחתית. עד לשבת הזו אף פעם לא היינו בזיקים, והפעם מאוד התלבטנו אם לנסוע בגלל החג. בת ה־14 שאלה אם זה לא מסוכן, ואמרנו לה שכבר הרבה זמן לא היו רקטות בדרום".
משפחת אלון הגיעה לבסיס זיקים והתקבלה שם בחום. "היה מאוד יפה שם, רגוע ושקט, והיה אוויר של ים". אבל למחרת מוקדם בבוקר הפך המקום הפסטורלי לגיהינום. "התעוררתי לקול בומים ממש חזק, ואמרתי לעצמי שמוזר שהם מתאמנים בשבת בבוקר, כי לא אמרו לנו כלום. הבומים המשיכו וכבר לא הייתי בטוחה שאני במקום בטוח".
מפקדי הבסיס הורו למשפחה להתפנות למיגונית הסמוכה. בדרך שמעה מיכל על אחת התצפיתניות שנפלה ממגדל השמירה והיא נזקקת לטיפול רפואי. "היה לי מוזר שתצפיתנית נפלה מהמגדל, אבל הילדים אמרו לי: 'אמא, את אחות. לכי וטפלי בה'. בעבר למדתי סיעוד בהדסה אז רצתי להגיש סיוע. לא אפרט, אבל הפציעה שלה היתה כזאת שלא הבנתי איך זה יכול לקרות מנפילה".
אלון, כמו רבים אחרים, עדיין לא הבינה מה קורה וניסתה לדובב את הפצועה כשחייל שלצידה מנסה לסייע. "פתאום גם הוא נפל, ואז הבנתי שיש יריות וחייל אחר משך אותו.
"מישהו נכנס. הייתי בטוחה שזה עוד חייל צה"ל, אבל זה היה מחבל. הוא הסתכל לי בעיניים וירה בי. החייל שהיה איתי חיסל אותו. נפצעתי ביד. בידי הבריאה הורדתי את כיסוי הראש שלי ועשיתי לעצמי חוסם עורקים".
אלון הועברה למיגונית שבה שהו ילדיה, והם ראו את אמם שותתת דם. "ביקשתי שישימו מחיצה ביני לבינם שלא יראו אותי כל הזמן מול העיניים".
ארבע שעות עברו עד שהיא חולצה ופונתה לבית החולים ברזילי ומשם לניתוח בהדסה, אבל אז, רק אחרי שהפציעה טופלה, התחיל המסע המפרך של השיקום. "הייתי חודש בשיקום ועכשיו אני באשפוז יום. הצוות מדהים, גם הפיזיותרפיסטים, גם האחיות וגם המרפאות בעיסוק. בכל שבוע אני מקבלת לו"ז מסודר, שכולל טיפולים, פגישות עם רופא ואפילו דיקור סיני ויוגה ופסיכולוגית שמלווה אותי ועובדת סוציאלית. אני מטופלת גם ברמה הפיזית של היד, שהיא בעיקר הבעיה שלי, אבל גם ברמה הנפשית".
ואיך הילדים?
"בטיפול. חלקם לא מוכנים ללכת לישון עד שבעלי בבית. ואם יש משהו שאני מאחלת לעצמי לכבוד החג, זו משפחתיות, כי היינו רחוקים מהילדים, ושנתכנס יחד כמשפחה, גם בתוך הכאוס הזה, ומזה לתת כוחות בתקופה הזו".
"אחזור להילחם"
ה' (השם שמור במערכת), מסתערב בן 23 מירושלים, לא היסס לרגע כשהחלו להגיע הדיווחים על המתרחש בעוטף. למרות שאף אחד לא קרא לו, הוא העמיס על הרכב ציוד רפואי ונשק ונסע לדרום.
"במקביל דיברתי עם אנשים שהיו במסיבה ונזקקו לפינוי. הגעתי לכניסה ליישוב שובה, אספתי שלושה לוחמים נוספים שהגיעו לבד, נתתי לתת־אלוף בצה"ל את המיקום של אחד ממשתתפי המסיבה ואני טיפלתי בפצועים. אותו משתתף חולץ עם חברים שהיו איתו".
ה' והלוחמים שאיתו נסעו לכיוון נחל עוז. בדרך הם נתקלו במחבלים והצליחו להתגבר עליהם. "עברנו בית בית וחילצנו אזרחים מהממ"דים, כמה שיכולנו".
באחד המבנים עלה חשש שמסתתרים בו מחבלים. ה' עמד מחוץ למבנה כשכדור שכוון ישר אליו פגע בידו. "התרחקתי ושמתי חוסם עורקים עם עוד לוחם. רצנו לרכב שלי ונסענו לבית החולים".
אחרי שבועיים בבית החולים אסותא הוא עבר ניתוח בהדסה הר הצופים. "שמו לי ברזלים ביד, אבל בגלל הכאבים שהיו לי חזרתי לבית החולים ואז התחלתי שיקום. מכיוון שאני עדיין לא יכול להזיז את היד כמו שצריך אני עושה פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק ועושה את מה שהיד כן יכולה לעשות".
לדבריו, מה שנותן לו את הכוח להתאמץ בשיקום המפרך הוא התקווה לשוב בקרוב לשדה הקרב. "אני חד־משמעית חוזר ללחימה, ובעזרת השם תהיה לי הזכות להחזיר את החטופים. זה הנס שאני מבקש לחנוכה, לראות את כל החטופים בבית ושהחמאס לא יתקיים יותר".
"קמתי למרות הכאב"
יומיים אחרי שמחת תורה היתה רונית כהן, אם לשישה ילדים מביתר עילית, בדרכה לעבודה, כשנפצעה מרקטה שהתפוצצה בסמוך אליה. "עליתי לאוטובוס פנימי שהיה מפוצץ בילדים ואנשים והתיישבתי בסוף. אחרי כמה דקות הבת שלי מתקשרת אליי ושואלת: 'אמא, איפה את? את לא שומעת אזעקה?' לא שמענו כלום. סגרתי את הטלפון וצעקתי לנהג: 'יש אזעקה'. כשהוא עצר כולם רצו החוצה וגם אני. ירדתי מהאוטובוס, אני רואה את האישה האחרונה נכנסת לבניין ופתאום 'בום', טיל נפל לא רחוק ואני נפלתי מההדף".
כהן הוטחה על הרצפה ונפגעה מרסיסים. "עם כאבי תופת אני מתפללת: 'השם, לא יכול להיות שהילדים שלי יישארו לבד'. זה היה כל כך קשה".
כהן פונתה להדסה עין כרם, שם החליטו הרופאים שהרסיסים נכנסו עמוק מדי ושמסוכן לנתח אותה.
"אחד הרופאים אמר לי: 'תדעי לך שמההדף יכולים היו להיות לך גם רסיסים וגם שבר. קרה לך נס'. באמת קרה לי נס מאוד גדול. ארבע מכוניות לידי נשרפו, ובאוטובוס שממנו ברחנו בעקבות הצעקה שלי נהיה חור למעלה וכל החלונות התנפצו".
רונית הועברה לשיקום בהדסה הר הצופים. "השיקום שלי בהתחלה היה מאוד קשה. ארבעה ימים לא יכולתי לקום מהמיטה, הרגל היתה מתכווצת לי. לאט לאט ועם צרחות וכאבי תופת הקימו אותי. אחר כך עברתי לכיסא גלגלים ולהליכון.
עוד בחדשות:
"אני עושה הכל: פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק וגם מקבלת טיפול מקצועי לטראומה שעברתי. יש לי רופאה ואחות ותוכנית עבודה מסודרת כמו שעון. הם הקימו אותי על הרגליים עם המון סבלנות. אני חושבת שאחד הדברים שעוזרים לחולה להתמודד זו הסבלנות של הצוות הרפואי. אחרי חודש וחצי בשיקום אני עדיין עוברת שיקום יום בהדסה. בהתחלה הייתי נזכרת במה שקרה לי והייתי בוכה, אבל עכשיו חברות שלי אומרות שאני נשמעת יותר טוב. תודה להשם. שיהיו רק ניסים בעם ישראל".
להצליח לצחצח שיניים
כבר כשנשמעו האזעקות הראשונות הוקפץ תימור כהן־ששון (28), חוקר בתחנת אשקלון, לכיוון כביש 232. "ראיתי רכבים עם דלתות פתוחות. חשבתי שאולי היתה תאונה או אזעקה ואני לא שומע. הסתכלתי קדימה וראיתי דמויות לבושות במדי צה"ל עם רובי קלצ'ניקוב ומהר זיהיתי שאלה מחבלים".
כהן־ששון דרך את האקדח ועד מהרה הצטרף אליו איש כוחות ביטחון נוסף. "המחבלים קלטו אותנו והתחילו לירות עלינו. השבתי באש והם הפסיקו לירות וניסו לאגף אותי. הבחור שהיה איתי נפצע ונכנס לרכב שלי. נשארו לי ארבעה כדורים".
כהן־ששון השיב אש עד שחטף כדור ביד ימין. "הייתי קצת בהיסטריה", הוא מודה. "הנחתי את היד על הברך והתחלתי לנסוע. תוך כדי נסיעה עשיתי לעצמי ביד שמאל חוסם עורקים מהחגורה של המדים וכיוונתי את ההגה. הבחור שלידי עשה לעצמו חוסם עורקים וניסה להשיג את מד"א ללא הצלחה. פתאום ראיתי ניידת משטרה והחלטתי לעשות בלגן על הכביש ולצפור כדי שישימו לב אליי. הם קלטו אותי".
ניידת טיפול נמרץ פינתה את הפצועים לסורוקה, ומשם פונה כהן־ששון להר הצופים ואחר כך לעין כרם. "יש לי שישה ברגים ביד, שלושה למעלה ושלושה למטה. העצם קיבלה מכה מאוד חזקה. לפני יותר מחודש עברתי לשיקום".
מה אתה עושה בשיקום?
"פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, תוכנית עבודה כדי לחזק את היד ואת האצבעות. יהיה לי קשה מאוד להרים חפצים ולהרים את היד כלפי מעלה. בשיקום אנחנו עובדים כדי לנסות להחזיר אותה למה שהיתה פעם. יש שיפור, אבל עדיין הקושי מאוד גדול לעשות דברים יומיומיים, כמו לצחצח שיניים או להתנגב אחרי מקלחת.
"יש לי פיזיותרפיסטית תותחית על בשם אילה ומטפלת בשם רעות, שגם היא חבל על הזמן. אני מקבל גם טיפול פסיכולוגי. האחיות שעובדות כאן מאוד דואגות לנו. מצב הרוח זו סוגיה בפני עצמה. יש ימים טובים, יש ימים רעים, ויש באמצע. צריך לעבור את זה כי אני ממוקד בלחזור לעבודה שלי ולהתקדם הלאה".
