את כל השליש האחרון של ההיריון הראשון שלה העבירה ניצן עמור לבד. כמו גברים רבים גם בעלה ברק גויס למילואים, ואת השבועות של הציפייה וההכנות לקראת הלידה המרגשת הם העבירו בנפרד. "כשהתחילה המלחמה היינו בחילופי סטודנטים של ברק בפריז. כשהבנו מה קורה, ברק חזר לארץ ואני חזרתי כמה ימים אחריו", מספרת ניצן. "היתה תחושה מורכבת, ניסיון בכלל להבין מה קורה מסביב וההלם של תחילת המלחמה ולתוך זה נכנס החלק של להתרגל פתאום לחיות לבד. אז עוד בכלל לא דמיינתי שזה יהיה לכל כך הרבה זמן. כשברק נכנס לעזה זה הוסיף חשש יותר מהותי ומה הוא עובר, וגם האם הוא יגיע ללידה ואיך".
בנם של בני הזוג עמור, המתגוררים בשכונת קטמון הישנה, כבר בן חודשיים. עד חופשת הלידה עבדה ניצן (28) במשרד ייעוץ אסטרטגי וברק (30) במשרד האוצר ולמד פק"ם (פילוסופיה, כלכלה ומדעי המדינה, א"ז) באוניברסיטה העברית. כשגויס שירת ברק ביחידת אגוז חודש וחצי בצפון, שבועיים בשומרון וחודשיים בעזה. לשמחת השניים יומיים לפני לידת בנו בכורו הוא השתחרר והספיק להגיע ללידה.
"הייתי בהלם", מודה ברק. "אמנם הייתי כמה שנים טובות בצבא וחונכתי ליום פקודה, אבל לא חשבתי שזה יגיע ככה. כל הדבר הזה הוביל אותי לפחד ולאחריות על החיילים שלי ובמקביל דאגתי לניצן איך היא תסתדר בבית. זה מורכב מאוד. יש לי חבר שנהרג כשאשתו בהריון והסיטואציה היתה לי לא פשוטה". כשחזר הביתה הרגיש ברק עטוף. בכל מקום התייחסו אליו כגיבור. לניצן היה קשה יותר.
"אני חושבת שאין לי תלונות אליו כמו שלי היה קצת קשה עם זה שהוא בכלל נדרש לתפקד", היא מסבירה. "כל מה שאני רציתי זה שהוא ינוח. היה לי חבל בשבילו שהוא לא הצליח לקבל תקופת החלמה".
"מאז שחזרתי אין לי הרבה כוח לדבר ולייצר אינטראקציות", מספר ברק בגילוי לב. "מיד כשחזרתי הפכתי להיות אבא והחיים, העבודה והלימודים התנפצו עליי. ניצן היא אישה חכמה מאוד והיא הבינה שאי אפשר להתעלם מהתקופה הזו".
"גם אני הייתי שבורה"
גם אצל משפחת פסל מצור הדסה, להם ארבעה ילדים בגילאי 4 עד 12, היתה מורכבת החזרה הביתה של אבי המשפחה, מוטי (42), ששירת מפרוץ המלחמה ועד לאחרונה ממש כמ"פ בחטיבת אלכסנדרוני. הביתה לא היתה פשוטה.
"הייתי מאוד מנותק מהבית בשלבים מסוימים", שיתף מוטי. "מצד אחד היו הרבה מחשבות על הבית ומצד שני ניסיתי להיות מרוכז במשימה ובחיילים שלי. זה מאתגר. המכתבים מהבית והציורים של הילדים והשיחות עם נעמה נתנו הרבה כוח, אבל אחרי ביקור בבית היה לי מאוד קשה לצאת חזרה לצבא, כי היה חשש שאולי זו הפעם האחרונה שאני אראה אותם".
"מוטי הוא אבא פעיל", מפרגנת בת הזוג נעמה (38). "הוא כל כך משמעותי בבית שהחיסרון שלו הורגש מאוד. בהתחלה, כשלא היו מסגרות מסודרות, ואני מורה והייתי צריכה ללמד בזום, אז הקושי היה גם מאוד טכני. אחר כך בעיקר היה קשה הגעגוע".
אביה של נעמה שהה אצלם הרבה ועזר לה מאוד והוריו של מוטי הגיעו עם סירים של אוכל. גם הקהילה בשכונה תמכה ועטפה. למרות זאת מצאה עצמה נעמה מכינה מדי בוקר קופסאות של אוכל לילדים, תפקיד שהיה עד אז בבלעדיות של מוטי.
"זה שבר אותי. לילדים גם היה קשה, היו רגעים של התפרקות, בעיקר אחרי שמוטי חזר", היא מספרת. "פתאום הכל צף. חששנו למוטי, היו שיחות חטופות כאלה, לא עד הסוף יכולנו לדעת מה הוא עושה. כשמוטי חזר הביתה רק רציתי שהוא ישב על הספה, ירים רגליים ואני אביא לו מה שצריך. האם זה מה שהצלחתי לשדר? לא בטוח כי אני גם הייתי שבורה ולפעמים גם אני גם הייתי צריכה לשבת ולהרים רגליים ושמישהו יעזור לי. זה מורכב לגמרי".
על הקשיים נעמה בחרה בזמן אמת לא לדבר אלא להשתמש בתחביב הציור שלה, "לאורך התקופה היה לי קשה לדבר אז ישבתי כל ערב ואיירתי המון ציורים שמתארים את התחושות שלי ואת מה שקרה בבית".
"כשחזרתי שמעתי מנעמה שקשה לה", אומר מוטי, "אבל אני חושב שעד כמה היה קשה שמעתי רק אחר כך".
שאלון ציפיות זוגי
בבית המדרש הישראלי לבנות ובני הזרם המרכזי המתחדש של החברה הישראלית - מבוע, זיהו את המורכבות והקימו את מיזם "חצי ב" - מפגשים לזוגות על המרחב שנפרש בין המילואים לבית.
"כמו הרבה ישראלים, אני קם בחודשים האחרונים בבוקר ושואל מה אפשר לעשות ואיפה המקום הספציפי שלנו לעזור או לקחת חלק במאמץ", אומר ראש מבוע, הרב דני סגל. "יש הרבה מאוד זוגות שמתמודדים גם עם הפרידה הארוכה וגם עם חוויות לא פשוטות, כל אחד בזירה שלו. בצבא עצמו הרבה יותר מודעים במערכה הזו לטיפול האישי בנפש של החיילים, וגם למורכבות הזוגית. הצבא שולח לחיילים דפי הדרכה גם בענייני זוגיות, ונתנו לכל חייל תקציב שניתן להשתמש בו לטיפול זוגי. יש בזה מחשבה מאוד יפה של המדינה שלנו.
"אנחנו ניסינו ליצור מסגרת שמאפשרת להיפגש בנחת וגם לקבל קצת פרספקטיבה. כשהם שומעים זוגות נוספים שנמצאים באותו מקום יש בזה משהו מאוד מנרמל ונותן כוח".
הרב סגל מזכיר כי דאגה גדולה יכולה להיהפך לכעס. "זה מנגנון פסיכולוגי מוכר. את דואגת ודואגת וברגע שהוא נכנס בדלת, חוץ מהשמחה הגדולה שמציפה אותך, יש איזה מנגנון שאומר 'וואי, בגללך אני דואגת כבר חודשיים'. אז רק להגיד את זה, שאנשים יכירו, שיהיו בקשר עם הרגשות שעוברים אצלם, זה עושה לאנשים מאוד טוב".
בסדנא בת 5 השעות משתתפים כבין 15 ל-20 זוגות ובמהלכה הם מקבלים מרחב וכלים לשיחה, משתתפים בסדנת יצירה ביחד, וממלאים שאלון של תיאום ציפיות.
"אחת השאלות בשאלון היא: מה אני רוצה מעכשיו שיראה אחרת?", אומר הרב סגל. "לא הייתי רוצה לאחל לזוגות לחזור בדיוק למה שהיה, זה לא אמיתי ולא ריאלי. אני מקווה שהם יחזרו למקום מאוד טוב ואני גם מקווה שאת המקומות שהם כן צמחו בהם בתוך כל הדבר הזה, הם יצליחו להביא לתוך הזוגיות של אחרי".
"הבנתי כמה התגעגעתי"
בני הזוג עמור הגיעו לסדנה בעקבות פרסום שניצן ראתה, ודווקא השאלות המנחות של הרב סגל והתחושה שהם קיבלו שמותר להם לדבר על הכל, גרמה להם לדבריהם לצאת מהסדנה מחוזקים יותר. "הרגשתי ששנינו קצת הולכים על ביצים מתוך דאגה אחד לשנייה", אומרת ניצן, "הוא כי אני אחרי לידה וההורמונים והקושי והעייפות והוא נורא רוצה לעזור ואני כי הוא בעצמו רק חזר לחיים והפך לאבא והוא צריך לחזור להיות סטודנט ולחזור לעבודה וכל זה במהירות נורא גדולה. להיות בקבוצה של אנשים שעברו בגדול את אותו דבר והתמודדו עם דברים די דומים, יש בזה מעגל שנעים להיות בו. היה לנו חשש שזה יהיה כמה שעות כבדות ומתישות, אבל הרב דני בנה את זה מאוד חכם והשאלות לא היו ברמה מפחידה אלא פתחו שיח".
"לא היה לי פשוט", מודה ברק. "הרגשתי שזה קצת כמו ללכת לפסיכולוג; זה הדבר הנכון, אבל אין לך כוח לעשות את זה. אבל כשיצאתי משם ממש המלצתי לחברים אחרים שכמוני חזרו ממילואים ללכת גם. כל אחד מאיתנו היה במקום אחר 4 וחצי חודשים ואנחנו צריכים לדבר על זה ולהבין רגע מה קרה לכל אחד וזה באמת נתן לנו הזדמנות להבין קצת יותר".
"מצאנו את עצמנו מדברים על החוג של הילד והדלת שצריך לתקן והמון המון דברים שהצטברו וצריך לעשות", מספרת נעמה על ההשתתפות שלה ושל מוטי בסדנה, "אני ממש רציתי בשבילנו זמן שהוא לא טכני, אלא לדבר ממש על מה שאנחנו עוברים ועל מה שנעבור".
לא עדיף לגשר על הפערים ולהתחבר מחדש באיזו חופשה מפנקת? "זה לא סותר", צוחקת נעמה. "מאוד מעניין לשמוע זוגות אחרים ואיך הדברים עברו עליהם.הרגשתי שנכנס לי המון אוויר, איזו נחת כזו שלא היתה לי הרבה זמן. הרגשתי שהמוטי שלי, שאני מכירה והתגעגעתי אליו, חוזר אלי".
"לי זה היה להתחבר למקומות בנפש שבצבא אין לך את היכולת לגעת בהם", מסביר מוטי. "זה עולם אחר לגמרי, העולם הצבאי מלחמתי והעולם הזוגי. אני מתחבר עוד פעם למקומות יותר רכים וגם של זוגיות וזה נפלא. למרות שכבר הייתי בבית כמה ימים פתאום הרגשתי כמה התגעגעתי לנעמה וכמה זמן לא דיברנו דיבור אמיתי. העברנו איזה 5 חודשים מרחוק, ואין מה לעשות בסוף הריחוק הפיזי יוצר גם ריחוק בזוגיות וזו היתה הזדמנות להתקרב מחדש".
