באחד מהסגרים ההדוקים שכפתה עלינו הקורונה, הרגישה ורד ליון-ירושלמי, שהיא חייבת להתנתק מעט מהחדשות על הדבקה אקספוננציאלית ומספר מונשמים. היא התחילה להאזין בקצב הולך וגובר לפודקאסטים, הסכתים במילים של האקדמיה העברית ללשון. "אני מאוד מאוד אוהבת היסטוריה, קוראת ספרים בנושאים היסטוריים, ביוגרפיות ואוטוביוגרפיות", היא מספרת. "כמו רבים גם אני גיליתי את עולם ההסכתים בימי הקורונה. התחלתי להקשיב די באובססיביות להסכתים היסטוריים.
"בקורונה אנשים רצו להתנתק גם במובן של לצאת מהבית וגם במובן של לשמוע דברים אחרים", היא מסבירה. "זה קצת מזכיר את התקופה עכשיו, מאז 7 באוקטובר. תמיד כשאנשים נמצאים בלחץ וחרדה רואים עלייה בהאזנה לפודקאסטים. מה שקרה בקורונה זה שאנשים היו סגורים בבית, התחילו להאזין לפודקאסטים ואמרו 'רגע אם אני מקשיב אז למה שאני לא אעשה אחד גם?' בנתונים ראו עלייה בין 2019 ל-2020. אם עד הקורונה היו משהו כמו 700-750 פודקאסטים בישראל, אז תוך שנה המספר הכפיל את עצמו".
היסטוריה לקהל הרחב
אז אחרי האזנה לשלל הסכתים גם ליון-ירושלמי חשבה לעצמה למה לא להרים אחד בעצמה, אלא שבניגוד לאחרים שיושבים בסלון וחושבים על נושאים לפרק לרשותה של ליון-ירושלמי, אשת יחסי ציבור ותיקה שמספקת שירותי יעוץ תקשורתי ודוברות לכמה מהגופים המוכרים והנחשבים בארץ, עמדה ספרייה שלמה - ליתר דיוק הספרייה הלאומית, שהיא הדוברת שלה, ושבשנה האחרונה עברה למשכנה החדש והמפואר.
"באתי למי שאחראי על הדיגיטל בספרייה הלאומית, נתי גבאי, ואמרתי לו שזה ממש מתבקש שגם לספרייה יהיה הסכת. אמרתי לו 'בוא ניקח את העושר ההיסטורי והתרבותי שיש בספרייה ונתרגם אותו לפודקאסט שינגיש את האוצרות האלה לקהל הרחב".
כך נולד הסכת "הספרנים" ומאז השיחה ההיא, כמו שאומרים, השאר הפך להיסטוריה. בימים אלה סוגר ההסכת הפופולרי עונה שלישית, עם מאות אלפי מאזינים. באפל פודקאסט למשל הוא בחמישייה הפותחת ברשימת ההסכתים המואזנים ביותר בקטגוריית ההיסטוריה - הישג לא מבוטל כשלוקחים בחשבון את העובדה שכ-40 אחוז מהמאזינים בארץ לפודקאסטים מאזינים לכאלו שעוסקים בנושאים היסטוריים - ויש מאות כאלה.
ידע זה כוח
ליון-ירושלמי נולדה וגדלה בקיבוץ גבעת ברנר אבל כמי שמתגוררת בבירה כבר למעלה מ-30 שנה היא מוכרת מאוד בנוף הירושלמי.
למרות שבפודקאסט היא עוסקת בהיסטוריה היא דווקא בעלת תואר שני בתקשורת מהאוניברסיטה העברית. את הקריירה המקצועית התחילה כנערה שכתבה ל'מעריב לנוער', אחר כך עבדה ב'כל העיר' בתקופת הזוהר שלו, שם הכירה את בעלה, העיתונאי והפרשן הפוליטי שלום ירושלמי שאיתו הביאה לעולם שלושה בנים. בהמשך עזבה את עולם העיתונות לטובת העיסוק בדוברות: היא שימשה דוברת במשרד החינוך ובמשך שנים רבות דוברת החברה למתנ"סים. לפני 14 הקימה משרד יחסי ציבור עצמאי שמספק שירותי דוברות וייעוץ תקשורתי לגופים מוכרים כמו האקדמיה ללשון עברית, האקדמיה הלאומית למדעים, בית אביחי וכמובן הספרייה הלאומית.
הנחית במשך 7 שנים "שבתרבות" אבל אין לך רקע רדיופוני, היתה מחשבה לתת למישהו עם שם מוכר להנחות? "היתה שאלה אם להביא אדם מוכר, אבל היה די ברור שלאנשים כאלה אין יכולת וזמן לעשות תחקירים יסודיים ולהביא תחקירנים מבחוץ גם לא רצינו. בהחלט יש פודקאסטים טובים ומעניינים שהעניין בהם הוא זהות המנחה - כל מיני סלבים, קומיקאים ושחקנים. הם מצליחים ויש להם את הקהלים שלהם. בפודקאסטים על תחומים מקצועיים המגיש הוא לא הסיפור, אלא הבקיאות והסקרנות שאתה מביא איתך.
אני משקיעה הרבה מאוד זמן בתחקיר לכל פרק, ומקפידה על למידה מעמיקה ורצינית בכל אחד מהנושאים. גם המרואיינים שאני בוחרת הם ה-מומחים בתחום. אחת המחמאות שאנחנו מקבלים זה שעד היום, אחרי עשרות פרקים לא קיבלנו שום הערה או בקשה לתיקון טעות. לא רק שזה לא קרה אלא שיש חוגים להיסטוריה ובתי ספר שממליצים לסטודנטים ולתלמידים על הפודקאסט. טעויות היסטוריות בהחלט יכולות לקרות בפודקאסטים פופולארים שלא מתבססים על אנשי אקדמיה; שנה לא מדויקת, שם שלא מבטאים נכון או פרשנות לא מהודקת, אבל עד היום לשמחתי זה לא קרה ולא התבקשתי לתקן שום דבר שאמרתי או שמרואיינים שלי אמרו וזה חשוב בעיקר כי זה פודקאסט של הספרייה הלאומית, ואני מרגישה שכמי שמייצגת את הספרייה הלאומית של מדינת ישראל אני מחוייבת לסטנדרט מקצועי גבוה".
ריצה למרחקים ארוכים
בזכות שיעורי ההאזנה הגבוהים להם זוכה ההסכת, לא רק חוקרים חשובים מגיעים לקחת בו חלק אלא גם דמויות מוכרות כמו השף ישראל אהרוני, אנשי תקשורת כמו אורן נהרי, שמעון פרנס ויואב קוטנר, הסופרים אלי עמיר, גלילה רון פדר וישי שריד ועוד.
את חושבת שיש להצלחה של "הספרנים" קשר לכך שזה לא עוד הסכת שמישהו מקליט מהבית אלא שעומד מאחוריו גוף מכובד ומפורסם כמו הספרייה הלאומית? "אין ספק. נמצאים בספרייה כתבי יד, מכתבים, ספרים - כל האוצרות הכי חשובים של העם היהודי והחברה הישראלית. זה נותן לי את היכולת והאפשרות להביא למאזינים סיפורים על מנעד עצום של נושאים. הרעיון היה להביא תופעות, דמויות היסטוריות ואירועים בצורה מקורית ומעניינת, וככה על הדרך להעמיק את ההשכלה והידע על אירועים חשובים. הכל נמצא בארכיונים ובאוספים, רק צריך לדעת מה לבחור ואיך לספר.
"נתי גבאי מנהל הדיגיטל בספרייה, ואני קיבלנו החלטה שאנחנו הולכים על הסכת שפונה לקהל הרחב. זה אומר שאנחנו רוצים לדבר על אירועים ודמויות מוכרים שיש לאנשים איזו היכרות מסוימת איתם. מצד שני אני תמיד אחפש את הזוויות החדשות, המפתיעות והלא ידועות. מלכתחילה אנחנו בוחרים נושאים שאנחנו חושבים שמעניינים את המאזין הישראלי הממוצע, אבל מטבע הדברים יש פרקים שידברו יותר למי שמתעניין במוזיקה או במלחמת העולם השנייה או בסיפורים מראשית המדינה אבל בסופו של דבר פודקאסט אף פעם לא נבחן לפי פרק בודד. כמכלול יש מניפה רחבה עם מנעד של נושאים והמספרים מוכיחים שאנחנו מצליחים להגיע להרבה מאוד מאזינות ומאזינים".
אגב, עושה רושם שלכל אדם שני בארץ יש פודקאסט. "לפי ההערכות כחמישה מיליון ישראלים מאזינים לפודקאסטים. אני חושבת שזה נתון יפה כי האזנה להסכתים זה בפועל להעשיר את עצמך בידע, לפתוח חלונות לתחומי עניין חדשים או בהנאה לשמה. זה זמן איכותי ואינטימי שאדם נותן לעצמו וזה הכוח והיופי שיש למדיום הזה. מצד שני בשביל להתמיד ולצבור קהל משמעותי של מאזינים לא מספיק רק לרצות. זו ריצה למרחקים ארוכים של השקעה, מחויבות, וצריך לומר - לרוב המוחלט של הפודקאסטים אין מודל עסקי. יש מעט מאוד אנשים שמרווחים כסף מזה. אז נכון שזו לא נחשבת להוצאה יקרה, והיא בוודאי זולה יחסית לפלטפורמות תוכן אחרות ברשתות החברתיות, אבל יש לא מעט לוגיסטיקה והפקה ולא כולם בנויים לזה.
"כדי להיכנס לכל מיני אלגורתמים שמקדמים פודקאסטים רצוי מאוד שיהיו לפחות עשרה פרקים. אם מישהו העלה 4-5 פרקים, יהיה די קשה להגיע אליו. אני מכירה שני חבר'ה מוכשרים מאוד שאמרו לי 'אנחנו לא מצליחים להביא יותר מ-100-150 האזנות לפרק. אז אני יכולה להבין שיש תחושת תסכול של מי שמשקיע ובסוף שומעים אותו מאה אנשים. בשורה התחתונה - זה נראה פשוט וזול וכאילו כל אחד יכול לעשות פודקאסט, אבל בפועל זה הרבה יותר מורכב ומסובך מאיך שזה נראה מבחוץ".
הספרייה הלאומית החדשה היא חלק מקרייה לאומית שמעלה על נס את העבר שלנו, אבל עם הפנים לעתיד. מה את חושבת על ירושלים כיום? "אני תמיד אומרת שירושלים היא סוג של סטרטאפ לכמה דברים מאוד יפים שיש בישראל. יש הרבה התארגנויות אזרחיות וקהילתיות שאחר כך את רואה אותן מופצות בכל הארץ כמו מיזמי הספריות הקהילתיות, הגינות הקהילתיות, הבחירות במינהלים הקהילתיים שהתחילו פה אצלנו בעיר. מצד שני, אני מוטרדת מכמה תופעות דמוגרפיות שיש כאן.
"אני מאוד אוהבת את ירושלים ואת מה שמייחד אותה - הרב תרבותיות והרב גוניות וכל השפע היצירתי שיש כאן, אבל אני גם מרגישה שבשנים האחרונות הופר בה איזשהו איזון. חשוב בעיני שקברניטי העיר ימשיכו לשמור על נושאים שחשובים לאוכלוסייה הפלורליסטית, כיוון שירושלים לא יכולה להרשות לעצמה לוותר על האוכלוסייה הזו, שכיום היא סוג של מיעוט".
