בימים האחרונים התכוננו בתיאטרון החאן להעלות מיצג שיוקרן בפתחה של כל הצגה בקריאה לשחרור החטופים. בערב שלפני העלאת המיצג אישרה הממשלה את עסקת חילופי השבויים, ולעת עתה החליטה הנהלת התיאטרון הירושלמי לגנוז אותו, בתקווה שכל החטופים יחזרו במהירות ולא יהיה בו עוד צורך.
וזה אינו השינוי היחיד שכופות ההתרחשויות של מלחמת 'חרבות ברזל' על אנשי החאן. "היינו כבר בשלבי חזרות מתקדמים ולקראת סיום של הצגה חדשה שהיתה אמורה לעלות בשם 'הילד עם שני הלבבות', הצגה שנכתבה על פי ספרו של חאמד אמירי, שהוא פליט מאפגניסטן, וגיבורו הוא ילד שברח מהטאליבן", מספר מנכ"ל התיאטרון יורם ברוורמן. "אבל אחרי שהתברר שאמירי השתתף בהפגנות נגד ישראל וצייץ בטוויטר 'בעד פלסטין', עשינו חושבים ואמרנו שלא נוכל לתת לסופר הזה במה בחאן. הורדנו את ההצגה הזו למרות המשמעויות הכלכליות".
קומדיה לשיפור מצב הרוח
כמו בכל עולם התרבות, אירועי ה־7 באוקטובר והלחימה בדרום ובצפון גרמו לעצירה גם בחאן. המופעים הוקפאו והשחקנים לקחו חלק בפעילויות התנדבות שונות, כמו אריזת חבילות לחיילים והתנדבות בחקלאות, ובעיקר התמקדו בביקור בבתי קשישים בודדים וניצולי שואה.
"כולנו היינו תחת זעזוע גדול, שהפך להיות תחושה מאוד כבדה ועננה שרובצת עלינו, על הנשמה, על הגוף ועל השכל", אומר ברוורמן. "ככל שחלף הזמן אנחנו מבינים שחלק מהחוסן הלאומי והנפשי של כל אחת ואחד זה לקיים איזושהי שגרה של היומיום, ובשגרה הזו תחומי התרבות למיניהם הם מרכיב מאוד חשוב. עולם התרבות מתחיל לאט לאט בזהירות וברגישות להתעורר ומאפשר איזשהו מקום מפלט מכל החדשות שאנחנו שומעים ומכל הידיעות היומיות שאנחנו נושמים אותן רגע רגע".
השבוע פתח אולם התיאטרון את שעריו עבור מנויים אבל גם עבור מפונים. "התחלנו להתניע עם קומדיות, משהו קליל, לעשות הצגות בוקר וצהריים למפונים שיושבים בבתי המלון, קהל יעד שאנחנו מרגישים שצריך לתת לו רגעי אושר ורגעי נחת ושירגיש גם את החיבוק של התרבות בירושלים, ולמנויים במחיר מאוד מוזל. חשוב לנו שהקהל שלנו יהיה מעורב כי בסופו של דבר אנחנו עם אחד".
קראו גם:
התאמתם הצגות למצב?
"לא הפקנו הצגות חדשות כי להפיק הצגה זה תהליך של חודשים. אבל בחרנו מהרפרטואר של התיאטרון הצגות שיותר מתאימות לתקופה. למשל 'תעלולי סקפן', שזו קומדיה שגורמת לך לשבת באולם ולהתנתק ולברוח. בחרנו את 'הסבתות', שזו הצגה של שחקנים שמשחקים את הסבתות שלהם, ויש שם דינמיקה מאוד משעשעת ומאוד מחוברת להוויה של קיבוץ גלויות במדינת ישראל ומשקפת אותנו כעם שבסוף כולם נפגשים בדיור מוגן. ויש גם דרמה בשם 'נער האופניים', על פי ספרו של אלי עמיר".
הסרטון שיוקרן לפני כל הופעה בחאן. מחזירים אותם הביתה
ואנשים מגיעים?
"מתחילים להגיע. אנחנו מתחילים למלא את האולם יחד עם מפונים וקהל שלנו ומעט תלמידי בית ספר".
"יש לנו צו 8"
בחאן מאמינים שרגע של תרבות יכול להביא לשפיות גם ברגעי המלחמה הקשים. "נפגשתי עם ראש העירייה ואמרתי לו: 'אנחנו חיילים מסוג אחר. אנחנו חיילים של חוסן לאומי'. להיות פה כעולם תרבות ולתת רגעים של שפיות לעם ישראל, לקהל בירושלים ולמפונים שנמצאים פה בירושלים, זה התפקיד שלנו, זו החובה שלנו ויש לנו צו 8".
עם זאת, לצד ההתנדבויות והמחירים המוזלים עולה גם שאלת המשכורת לעובדים והצורך שלהם להתפרנס גם בימים אלה. "אנחנו נמצאים במצוקה", מודה ברוורמן, "כי מה שקורה במקרים של חירום זה שהתרבות נסגרת ראשונה ונפתחת אחרונה. לאירועים החינמיים והמוזלים יש אפקט לא פשוט. מרגילים את הציבור לצרוך תרבות בחינם, וביום שנחזור לשגרה ויצטרכו לקנות כרטיסים זה יהיה הרבה יותר קשה. אני גם חייב את ההכנסות כדי להתקיים. זה ללכת על חבל דק ולנסות למצוא את המינון הנכון בין לתת חינם למפונים ובין לתת במחיר מוזל בגלל המצב למנויים ולקהל הרחב ועד מתי.
"כולם צריכים בסוף לחיות, לקבל את המשכורת וללכת למכולת", הוא מדגיש. "בסוף אנחנו צריכים לשמור על העובדים שלנו ולשמור על המשפחה שלנו, ומבחינתי תיאטרון החאן זו משפחה. גם אם זו לא משכורת מלאה הם יקבלו משהו, מתוך הבנה שאני אצטרך להצטמצם ובעתיד להחזיר את הכספים האלה איכשהו".
הילדים במילואים
לצד ההופעות צוות התיאטרון ממשיך להתנדב. השבוע למשל הם יצאו לעבוד בשדות של כפר חב"ד. "אנחנו מחפשים כל דרך להגיע לחיילים, למפונים, להעלות את המורל ולחזק את מצב הרוח. ממה שאני שומע החיילים לא מפסיקים לקבל מהאזרחים וזה נותן להם כוח והמון אנרגיות".
ברוורמן יודע על מה הוא מדבר. פרט לעובדים שלו שנמצאים במילואים, יש לו גם שלושה ילדים בצבא, כולם קרביים, אחד מהם בבית פצוע. "הבן שלי ריסק את הרגל תוך כדי פעילות. הבת שלי מפקדת בחמ"ל של רעים. היא חזרה מטיול בדרום קוריאה מייד כשהתחילה המלחמה. היא שילמה פי שלוש כי לא היו טיסות לארץ ולמחרת היא היתה בנסיעה לדרום".
בימים אלה עורכים השחקנים חזרות להצגה חדשה שנקראת 'דרייפוס'. זו קומדיה של שחקנים בשנות ה־30 שעושים הצגה על המקרה של דרייפוס ומתקוטטים ביניהם מי ייקח את התפקיד הזה ומי את זה, ותוך כדי שהם רבים ביניהם פורצת מלחמה. "מאוד מזכיר את מה שקורה היום", מסכם ברוורמן בעצב. "רבנו והתווכחנו והאויב שלנו תקף אותנו".
