אל בית הספר הניסויי הגיע חבר הכנסת לשעבר וכיום נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, יוחנן פלסנר, די במקרה. "גרנו במושב עמינדב וידענו שנעבור לעיר באיזשהו שלב אז אמא שלי חיפשה איפה נוכל ללמוד", הוא נזכר, "הניסויי היה בית ספר על אזורי. לדעתי אמא שלי בסך הכל חיפשה בית ספר שיש בו מקום. היא בכלל לא ידעה מה זה הניסויי. לי ולאחותי הקטנה היה מקום אבל לא לאחותי שהייתה שנה מעליי, אני הייתי בכיתה ד' ואחותי בכיתה ה', אז אמא שלי באה פשוט בבוקר שבו התחלנו ללמוד, הניחה אותה בבית הספר ואמרה לה 'תיכנסי לכיתה', היא בכלל לא הייתה רשומה ולא היה לה מקום ואז הם ראו שהיא ילדה כזו חמודה אז אמרו לה 'טוב בינתיים תישארי פה עד שיימצא לך סידור' ומפה לשם היא כבר נשארה".
אמא שלך הבינה באיזשהו שלב שזה בית ספר בלי מבחנים ותעודות? "היא הבינה באיזשהו שלב. אני בשלב היותר צעיר לקחתי את החלק של בלי מבחנים ובלי תעודות בעיקר ללשחק כדורגל אז הזמינו אותה לבית הספר ואמרו לה שרוצים שהיא תיקח אחריות על זה שאני אלמד יותר ברצינות, אבל אז היא אמרה שהיא לא מוכנה כי זו אחריות של בית הספר ושאם צריך שיענישו אותי".
דף הישגים במקום תעודה
ואכן, כשהוקם לפני חמישים שנה נחשב הניסויי לשונה בנוף הירושלמי בפרט ובמערכת החינוך הישראלית בכלל בלי מבחנים ובלי ציונים, "אנשים חשבו שמדובר בבית ספר דמוקרטי וזה לא, אבל אני חושב שהוא בסופו של דבר רחוק גם ממה שהאבות המייסדים רצו", אומר אורי גבע שניהל את בית הספר במשך שני עשורים, פרש לפני שלוש שנים ומאז, כך הוא מודה, מתגעגע. "הניסויי נפתח כבית ספר פתוח ואחרי כעשר שנים שבהן כל תלמיד שרצה לעשות בגרות נאלץ לעזוב את בית הספר, היה ויכוח בתוך הקהילה אם להגיש בכלל ל'זוועה' הזו שנקראת בגרות, ומהרגע שהוחלט שכן אז בית הספר הלך לכיוון אחר. זה הזרם שהנהיג איתי זימרן".
קראו גם:
אז מה נשאר מהניסויי המקורי? "הרבה מאוד. זה בית ספר שאין לו תעודות ולא ציונים, יש לו דפי הישגים שהתלמיד כותב, שהמורה כותב. יש את שיטת החונכות שזה אומר שתלמידי כיתה ט' ומעלה מלווים על ידי מורה שהם בוחרים והקשר הוא אישי, כל מורה נפגש עם התלמיד שבחר אותו לשיחות אישיות. זה דבר אדיר. היה תלמיד שחנכתי חמש שנים וכל שבוע הייתה לנו פגישה. זה היה ברור שאני מקדיש לו שעה בשבוע. אני נהניתי והוא נהנה. לשמחתי הרבה הוא החל ללמוד היסטוריה באוניברסיטה. כשהוא הגיע לראיון הקבלה בסוף כיתה ו', זה היה עם ספר עב כרס על סטלין, מהדברים שאני קורא. המראיין הסתכל עליו בתדהמה ושאל 'זה מה שאתה קורא בכיתה ו'?' אז הוא אמר 'כן, זה מה שאני קורא. ומאז היה ברור שזה אח שלי לאהבה להיסטוריה".
גרופית של בית הספר
"הניסויי הציל לי את החיים", אומר השחקן אורי פפר ("פמת"א", "החברים של נאור"). "הוא נתן לי, כילד שלא מצא את מקומו במוסדות חינוך קונבנציונליים, הזדמנות להשתלב ולפרוח במסגרת שתמכה בעצמאות היחיד בתוך הכלל. הכי אהבתי את דף ההישגים שחסך ממני את חרדת הציונים וקידם דיאלוג במקום שורה תחתונה של מספר".
"הדרך החינוכית אז ממש לא הייתה סטנדרט, לי זה כן היה כי ככה גדלתי. כשהייתי אומרת לאנשים שאין לנו מבחנים ואין ציונים אלא דפי הישגים הם היו מאוד מופתעים, ואני ממש לא הבנתי מה מפתיע בזה", אומרת השחקנית אליענה שכטר (פלפלים צהובים, שטיסל, תמרות עשן) שעשתה בניסויי את כל המסלול, מגיל ארבע ועד סוף יב'. "היה לי מזל גדול. אני גרופית. כשאני למדתי היינו כיתה בשכבה. גדלנו יחד, זו הייתה קהילה הרבה לפני שהמילה הזו הייתה טרנדית. הדרך החינוכית שם משפיעה עליי עד היום".
"בית הספר הזה הוא הרבה בשבילי", מוסיף הבוגר הטרי יחסית, יובל שמלא (אלוף "נינג'ה ישראל") שעד היום מגיע מעת לעת לבית הספר לדבר עם תלמידים, "זה בית שני, המקום שבו הפכתי להיות מי שאני, שבו למדתי את כל מה שהיה צריך ללמוד. זה מקום שלימד אותי הרבה על איך אני יכול לשלב דברים שאני רוצה לעשות עם דברים אחרים. הצוות מאוד תמך בי ובספורט שלי, לטוס לתחרויות באמצע שנה למרות שאני מפסיד לימודים, נתנו לי לצאת מוקדם כי הייתי מתאמן בחיפה. אני חושב שזה דבר שהראה לי שאפשר לשלב אימונים עם הלימודים וגרם לי ליהנות גם מהלימודים.
"התחלתי לטפס כשהייתי בכיתה ו' ושנה אחרי עוד חבר בכיתה בשם נמרוד מרקוס, שהוא היום אחד המטפסים הטובים בעולם, התחיל גם. הרבה מאוד חברים היו באים לטפס על הקיר באצטדיון טדי. היינו הולכים בכל יום קבוצה גדולה כשעוד לא ידעו מה זה הספורט הזה. בכל הפסקה היינו עושים תרגילים על השער, ממש המצאנו תרגילים אחד לשני. אחר כך כשהייתי בן 18 הודיעו שמביאים את הנינג'ה לארץ, שהכרנו מארצות הברית, אז ככה יצא שבזכות החברים מבית הספר התאמנתי לנינג'ה עוד הרבה לפני שהיא בכלל הגיעה לישראל".
איזה מורה הכי זכור?
פלסנר: "רותי להבי שהייתה המחנכת שלנו ואחר כך נהייתה מנהלת בית הספר והקימה בהמשך את 'קשת'. כשהיא חינכה אותנו היא עשתה את צעדיה הראשונים בהוראה, לדעתי הייתה בת עשרים ומשהו. היא הייתה באמת משכמה ומעלה כדמות חינוכית וגם כידענית. אני חושב שקיבלתי ממנה הרבה מהסקרנות גם ללמוד וגם להיחשף למקורות יהודיים מנקודת מבט לאו דווקא דתית. היא באמת הייתה משהו מיוחד".
פפר: "אני נזכר במיכה שלוי המנהל שסחב אותי אבו־יויו במדרגות לכיתה. הוא ידע את כל התנ״ך בעל פה אז תוך כדי עלייה הייתי מתקיל אותו בספר, פרק ופסוק רנדומלי מהתנ״ך, מיכה היה נעצר, מפשפש בזכרונו ומייד כמו קסם הפגיז עם הפסוק. צריך להזכיר גם את אשלי טוביאס, מורה הדרמה שהביא לשיעורים איתו את אהבת התאטרון שלו על כל גווניו חזותי, קלאסי ומודרני ואפשר סביבת יצירה משגשגת".
גם שכטר שומרת פינה חמה לאשלי טוביאס, "הוא לימד אותי מכיתה ז' ובאמת לימד אותי לאהוב את התחום וקירב אותי לראות תיאטרון כעולם יצירתי, של שחקן, של יצירה, של מחקר. כתבנו, ביימנו, הוא הראה לי עולם. הוא גם החזיר אותי לבית הספר ללמד סטודנטים להוראת תיאטרון. זה היה מדהים ויותר ממרגש. זו הייתה עבורי סגירת מעגל מדהימה. בכלל צוות המורים שלנו היה ברמה מאוד־מאוד גבוהה".
אבל נראה שאחד המורים הבאמת זכורים לרבים מהתלמידים, שאותו גבע מכנה "המלך שלהם", הוא המורה למתמטיקה אברהם בן צבי: "זה מורה שמתוך עמידה ערכית לימד חלק מהמשרה ביסודי כיתות ה'־ו' וחלק ביא'־יב' בהכנה לחמש יחידות", הוא אומר, "גם להכשיר תלמידים שחולמים מתמטיקה וגם להגיש אותם לבגרות".
פלסנר: "מעבר לזה שהוא היה מורה מצויין למתמטיקה והכין אותנו טוב מאוד לבגרויות, אני הייתי בחמש יחידות והוא גם היה מזמין אותנו אליו הביתה לשבת, לראות שאנחנו מבינים הכל. אבל מה שאני בעיקר זוכר זה שאם היינו מספיקים את החומר אז הוא היה אומר, 'טוב בואו נעצור ונספר סיפור' והיה מספר לנו בעיקר סיפורים ממלחמת יום הכיפורים, שזו הייתה חוויה מכוננת מבחינתו. אז היינו עוצרים את הכיתה וצועקים 'סיפור, סיפור'. עד היום אני זוכר חלק מהסיפורים שלו על תחושת חוסר האונים שלהם כחי"רניקים, רואים את המטוסים שלנו חוטפים באוויר".
שכטר: "מתמטיקה לא הייתה הצד החזק שלי ובן צבי היה 'סטורי טלר', מספר סיפורים על הצבא ומשלב בזה מתמטיקה".
ערך החברות
אגב, בעוד שבדרך כלל לאנשים רבים מפגשי מחזור היא הזדמנות למפגש, הבוגרים שעימם דיברנו מעידים שעד היום הם שומרים על קשר קרוב עם לא מעט מחבריהם ללימודים.
לדברי גבע סיפור שהולך איתו עד היום ומהווה דוגמא בולטת לרוח של בית הספר הוא ערך החברות, "היה תלמיד שהתקשה בהליכה ובאחד הטיולים השנתיים עיכב בירידה מאיזה נקיק שלושה בתי ספר, אבל אנחנו אמרנו ייקח כמה שייקח. בהמשך הוא דיבר בטקס הסיום וסיפר שתמיד היה לו חלום לסיים ראשון תחרות ריצה. ובריצה בבגרות בספורט הוא החליט בינו לבין עצמו שהוא עושה כל מאמץ. המורה הזניק את התלמידים והוא התחיל לרוץ ופתאום הוא מבין שהוא ראשון, ואז כשהוא הסתכל אחורה הוא ראה את כל החברים מאחוריו מעודדים אותו להגיע לקו הסיום. אני חושב שזה סיפור שאומר הרבה".
אז הניסוי הצליח?
פלסנר: "בעיניי הצליח מאוד. עד היום החברים הכי קרובים שלי הם החברים מכיתה ד' ביסודי".
פפר: "במבחן הזמן אני יכול להגיד בביטחון מלא שהניסוי הצליח".
שמלא: "חד משמעית. מוצלח מאוד".
- בהכנת הכתבה השתתפו חנית ריקן ומירב שלמה מלמד
