את השוטרת ״אז אולי״ ממשטרת ״ישר אל הלב״ אנו תופסים בסיומו של עוד משמרת בה היא חילקה לבבות לעוברי אורח ברחובות ירושלים ובין השאר גם למשפחות החטופים שהגיעו להיפגש עם נשיא המדינה. את פרטיה האישיים היא מבקשת לא לחשוף, בקושי הצלחנו להוציא ממנה ששמה הפרטי הוא עידית ושהיא ירושלמית מאז ומתמיד.
השוטרת אז אולי (כן, עם הרווח) ששם משפחתה הוא ״יהיה יותר טוב״, הקימה את משטרת ישר אל הלב לפני כשלוש שנים, בעיצומן של הפגנות בלפור ומגפת הקורונה. "התחלתי בהפגנות מוצש בבלפור בזמן הקורונה, כשלא באמת היה במות אחרות, ופשוט הגעתי מתוך סקרנות לראות, כי אני לא בקטע של הפגנות, ואז הבנתי שאני צריכה לבוא עם תפקיד. ואז נולדה השוטרת אז אולי, עם שם משפחה יהיה יותר טוב, משטרת ישר אל הלב, שוטרת ליצנית והתחלתי ממש בפעולה פשוטה של לחלק מדבקות לב".
השוטרת אז אולי, הצליחה במהרה לעורר עניין והפכה להיות אחד מהסמלים של ההפגנות של אותה תקופה. היא היתה שם במעצרים, במכתזיות, בחסימות הכבישים ובצעדות. עכשיו, 3 שנים אחרי היא שבה לרחובות, שוב בזמן סוג של משבר — מלחמה.
השוטרת אז אולי למדה משחק בארצות הברית ולדבריה היא ידעה תמיד שהיא רוצה ליצור חיבורים בלב ולעשות טוב כמה שהיא יכולה על ידי המשחק. "לא דימיינתי איך הדמות הזו תתגלגל, פשוט חילקתי מדבקות לב ודיברתי עם אנשים והבאתי קול כזה שהוא רך, שהוא לא מפגין והוא והוא שוטר, אבל שוטר קצת אחר, שוטרת".
מאז ועד היום השוטרת הליצנית הולכת למרחבים שיש בהם מתח, לחלק את המדבקות, להכיר את האנשים ולהכניס קצת הומור. "אני מנסה ללכת לכל מרחב שיש בו הרבה לבבות פועמים ופשוט להביא את הקול הפשוט של חיבור לב ולהסתכל על כל אחד כמו שהוא. השאיפה זה שהפנימיות היא תהיה יותר חזקה מהחיצוניות והלב יהיה יותר חשוב מכל".
צריך את זה במלחמה הזו? ״ביום הראשון למלחמה הייתי בהלם, כמו רוב בני האדם נראה לי פה. ואז הבנתי שיש לי תפקיד שאני לא יכולה פשוט להישאר בהלם. אז כתבתי אם מישהו פה רוצה חיזוקים ללב, אז הוא יכול ליצור איתי קשר, כי עדיין לא ידעתי לאן ללכת ומה לעשות וחיכיתי. ובאמת יצרו איתי קשר. דיברתי עם אישה אחת בטלפון וזה גם חיזק אצלי שיש לי מה לתת ולחזק את המרחב כמה שאפשר. יום אחרי זה הלכתי למלון באזור ירושלים שהיו שם מפונים מנתיב העשרה. הצטרפה אלי מישהי שהיא גם ליצנית והיינו ברחבה מחוץ למלון וחילקנו מדבקות. ופתאום מישהו שעמד שם התחיל לדבר ואמר שהלב שלו רק בשביל הילדים שלו אבל הוא לא מוצא את הלב שלו. אז ביקשתי ממנו שיביא לי את היד שלו ושמתי לו את הלב ספוג שיש לי. והוא צחק, דיברנו בצורה פשוטה רכה והתחבקנו".
״יום אחר כך הלכנו למלון בים המלח בו שהו מפוני קיבוץ בארי, הילדים שיחקו ואז הגיע מישהו והתחיל לשתף. רק החזקתי לו את היד וחיבקתי אותו. משהו בליצנות מאפשר להתחבר ממקום פשוט יותר, בלי תחכומים, בלי הסברים, פשוט להיות שם בעדינות. בלב וזה מה שאנחנו עושים".
עוד בחדשות:
השוטרת, שלמשטרתה הצטרפו לא מעט אנשים שרוצים לחבר לבבות, הספיקה ללכת למלונות נוספים וכאמור הגיעה גם למשפחות החטופים. "הגענו לשם כדי להגיד שאנחנו איתם, וכשהם יצאו היו הרבה שרצו לדבר ולהיפגש והתחבקנו ונתנו לבבות. זה היה גם כואב וקשה וגם נתן תקווה. אמרתי לכל מי שחיבקתי: בקרוב תחבקי את הילד שלך, בקרוב תחבק את הנכדים שלך… הייתה איזה אמא שהתחבקנו והיא התחילה לבכות ואני גם התחלתי לבכות איתה כי זה פשוט מצב נורא כואב. צריך להחזיק את האמונה הזאת שאפשר להחזיר אותם ושזה יכול לקרות מהר עכשיו. לא יודעת. אין לי תשובות לדברים. יש לי המון שאלות, אבל זה שיש פה אנשים שהם בחיים וחייבים להחזיר אותם למשפחות שלהם".
