מיוחד ל-mynet ירושלים: חבריהם של שני מדריכי בויאר שנהרגו באסון בסיני בסוף השבוע שעבר, יובל קשתי ומתן לוזון ז"ל בטורי פרידה מיוחדים.
"תודה שהיית חלק משמעותי מחיי"
(גיל לוי, חברתה של יובל, במילות פרידה מלאות תודות)
יובי שלי, חברה שלי. אחרי שאדם הולך מהעולם מספרים עליו רק דברים טובים. עלייך גם בחייך אמרו רק טוב. אם היית רואה את כל המילים היפות שכתבו עלייך היית בטח מתפדחת ואומרת 'חברים - אתם מגזימים'. הכרנו באמצע החיים, ככה בטעות. אבל לא באמת בטעות. החבורה שלנו מורכבת מהאנשים הכי שונים בעולם, שהמכנה המשותף שלהם הוא הרצון הכן לעשות טוב וליהנות מהחיים. אני רוצה להגיד לך תודה. תודה על הזכות שהיית חלק כל כך משמעותי בחיים שלי.
תודה על שחלקת איתי רגעים כיפיים, מצחיקים, וגם קשים. תודה על שהיית אוזן קשבת. תודה על שלימדת אותי להיות אדם טוב יותר, נעים, שקט ורגוע, עם כל התכונות הכי ראויות להערצה. מאחלת לעצמי ולכל אחד לקחת ממך אפילו מאית מהטוב שבך. אין שמחה ממני שזכיתי לבלות איתך את השבוע האחרון בחייך. ששכנעת אותי למרות החששות ולמרות שאני לא בחבורת בויאר לבוא, והבטחת שאיהנה. הבטחת וקיימת. היינו צמודות 24/7. זה היה מהשבועות הטובים בחייך. כל כך נהנית, צחקת, בילית, והרגשת את החופש האמיתי שחיכית לו. אני מתגעגעת אלייך בכל רגע, לא מפסיקה לחשוב עלייך ומבטיחה שתמיד תהיי בלב שלי ושל כולם.
"איך אפשר בכלל להיפרד?"
(גלידה ובריכה - כך בילה רום טראב עם חבריו יום לפני האסון)
ברגע שקיבלנו את המכה הנוראית בסיני, צעקתי לכולם לצאת החוצה, יצאנו 5 מתוך 7 אנשים, קשה להאמין שסיטואציה כזו בכלל יכולה לקרות, וגם אם קרתה אז חשבתי שלפחות נצא מזה ביחד. מתן, קשה לי למצוא את המילים, קשה לי לחשוב בכלל על המחשבה לכתוב מילים לפרידה. תודה שהיית שם, אני מעריך אותך ואוהב אותך המון. תמיד דאגת לחייך, תמיד דאגת להצחיק ולזרוק בדיחות, אבל בהומור שהוא רק שלך. היית גם שר כל כך גרוע את השירים שאהבת כל כך - אבל זה היה כל כך יפה. תמיד דאגת שלכולם יהיה חיוך על הפנים. רציתי להגיד לך שאני אוהב אותך.
יובל, איך אפשר בכלל להיפרד? אני לא אשכח את זה שיום לפני האסון היינו יחד כל היום, והיה לנו כל כך כיף. היינו בבריכה והלכנו לים, כשהיינו בים הקיפו אותנו מלא ילדים קטנים מקומיים שהתחילו לשחק במים. מאוחר יותר הסתכלנו על הנוף והערכנו כל דקה ודקה, את היופי, את הנוף, את הים והשקיעה. צילמנו כמה תמונות וצחקנו כמה הן מכוערות. אח"כ הלכנו לשוק, את קנית תיק ואני שש-בש קטן וצמיד, שלא רציתי לקנות אבל את התלהבת ואמרת שהוא יפה ועכשיו אני אוהב אותו מאוד. יקרים שלי, אני אוהב אתכם, מקווה שאתם בסדר שם למעלה. תודה שנתתם לי את ההזדמנות להיות חלק מכם.
"חיוך, שמחת חיים והמון הערכה"
(המדריכה מור אביב מסבירה מי היו עבורה יובל ומתן)
למתן היתה שמחת חיים יוצאת דופן. משהו בחיוך שלו פשוט אמר הכל. הוא היה קורע מצחוק, וזאת כאילו היתה משימת חייו לגרום לאנשים לחייך ולשמוח. הוא אהב לשגע אותי, בקטע הכי טוב שיש, עד שיעלה הגיחוך. לשיר בקולי קולות, לעשות שטויות ולא לפחד ממה אנשים אחרים יחשבו או יגידו. ובעיקר הוא היה חבר טוב, אחד שרואים בעיניים שלו שהוא רוצה שיהיה לך טוב ושתהיי מאושרת. אחד כזה שגם אם יהיה רחוק ממך מאוד אבל יזהה שאת עצובה, יגיע עד אלייך לתת לך חיבוק ולשאול מה קורה.
ויובל, לא הכרתי הרבה אנשים כמוה. הייתי מדריכה חדשה השנה, הגעתי למקום שכולם בו מאוחדים ואני לא כל כך מכירה אנשים. כשהייתי חולת קורונה היה עליי לעבור עשרה ימים בדירה שלי לבד. לא היינו עדיין חברות, אבל היא אפתה עבורי במיוחד עוגת שמרים ושמה לי מחוץ לדלת כדי להמתיק עבורי את החוויה. וגם ב־12 בלילה התייצבה לעזור לי לסדר משהו בדירה, ככה, שאפילו לא היינו חברות. היא תמיד היתה רגועה, תמיד כל כך העריכו אותה ואהבו אותה והיה כל כך הרבה על מה. לא כעסה, ותמיד שמחה וראתה את הצד החיובי. בטיול צחקנו עליה שהחיוך לא ירד לה מהפנים ושהיא היתה קורנת מהרגע שקמה ועד שהלכה לישון.
"בא לי כבר לשבת איתך ועם מתן"
(טוהר גבאי נפרדת משני חבריה – מתן ויובל)
יובל שלי, אחותי, שותפה שלי, איך תמיד היינו קוראות אחת לשנייה 'כור ההיתוך של בויאר'. האשכנזייה מחיפה והמזרחית משדרות הופכות להיות החברות הכי טובות. באיזה עולם? בעולם של בויאר. במקום שבו כולם משפחה. לפני שנתיים הכרתי אותך והכנסת אותי לבויאר באהבה הכי גדולה שיכלתי לקבל, ומאז כבר לא הבנתי איך את עושה את זה, איך את תמיד טובה לכולם ונעימה, לא כועסת, לא מתעצבנת, חושבת על הכוונות הטובות של כולם. מלאך זאת הגדרה מצוינת בשבילך אחותי. עשית לכולם בית ספר במעשים טובים מבלי להתאמץ. אני מתגעגעת כבר לבלגן שלך, לכלים בכיור שאני מתעצבנת עליהם, לקפה של הצהריים, ושל הבוקר, ושל הערב, כי תמיד זה זמן לקפה בשפה שלי ושל יובל, אשכרה שפה משותפת. חשבתי שנהיה זרות לנצח ולא עבר חודש מהרגע שהכרנו והפכת להיות החברה הכי קרובה אליי. בא לי לדבר איתך עוד שיחה אחת בסלנג הטיפשי שלנו, שרק אנחנו מבינות.
בא לי כבר לשבת איתך ועם מתן ולהסתכל על החיבור המיוחד שלכם מהצד ולהתמלא באהבה, איך מתן מספר בדיחה ואת צוחקת בלי סוף, ואני מסתכלת על שניכם במבט מאושר שאנחנו שלישייה מנצחת עם כל השוני שקיים בינינו.
ולגביך מתן, אני זוכרת שבדיוק לפני שנתיים המנהלת התקשרה אליי וסיפרה לי שאתה הולך להדריך איתי את שכבת ח'. שלחת לי הודעה: 'היי טוהר מה שלומך? זה לוזון, רציתי לעדכן אותך שאמרו לי שבשנה הבאה אני אדריך איתך ושממש שמחתי לשמוע שזה איתך'. לא תיארתי לעצמי שמרגע זה ישתנו לי החיים. איך בשנתיים נוצרה חברות כל כך חזקה? לא תמיד מספרים שחברות זה של שנים? כאלה שמכירים בילדות ונשארים איתך לכל החיים? איך בשנתיים נכנסת לי ללב כמו שאף אחד לא נכנס? תמיד היינו מספרים לכולם כמה עבדנו קשה על החברות הזאת. ושלא תמיד היה קל. כולם צחקו עלינו שאנחנו כמו זוג נשוי, וואלה מתן הם צדקו. בשנה האחרונה הייתי איתך יותר משהייתי עם עצמי. אני מצטערת כל כך, שותף שלי, שלא הצלחתי לשמור עליך בנסיעה האיומה הזאת. מצטערת שלא הצלחנו לבלות עוד לילה יחד בסיני. עכשיו אני מחכה ליום שאתעורר מהסיוט הזה ואשכח שזה דפק לי בדלת.
"חזרנו מסיני עם חור בלב"
(נעמה באנון, שנפצעה בתאונה ועדיין מאושפזת בבית החולים, כותבת על מתן ויובל)
מתן, האמת שלא התכוונתי לרשום, הרגשתי שקשה לי מדי להיפרד ושאת הפרידה אשאיר ביני לבין עצמי, אבל חשבתי על זה המון וחשבתי שכדאי שיידעו איזה אנשים הייתם. עברנו בקשר שלנו המון, עליות, ירידות, רגעים של צחוקים ורגעים של שביזות, רגעים של רצינות ורגעים של השתטות. כלום לא הכין אותי לזה שאצא לחופשה עם החברים הטובים שלי ואחזור עם חור בלב בצורה שלכם. בימים האחרונים מאז התאונה אני מאושפזת בסורוקה, ואתם איתי בכל רגע, איתי כשקמה בבוקר, בביקורים, בראיונות, איתי כשנרדמת, וגם כשלא ישנה בלילה מכאבים וסיוטים.
רק השבוע ישבנו יחד עם גיל בסיני, וצחקנו כרגיל, וסיפרתי לגיל על ההשכמות שלך, וצחקתי ואמרתי שלזה הכי פחות התגעגעתי ומה נעשה כשהחניכים יחזרו, כי אתה תמיד שר לי בקולי קולות בשבע בבוקר מחוץ לדירה וצועק לי מהחלון. אני חוזרת בי, אני כל כך אתגעגע לשמוע אותך שר לי מהחלון, צועק לי נעמה בקולי קולות, כל כך אתגעגע לשמוע את הצחוק שלך ואת החיקויים שלך, אתגעגע לראות יחד כולם סרטונים של עינת שרוף, לשבת בדירה שלך בסוף משמרת ולהעביר ביקורת על האח הגדול וחתונמי, אתגעגע לספונטניות שלך, שרק אומרים אולי ניסע לים ואתה כמובן תמיד אומר כן יאללה תתארגנו אוציא רכב. תודה לך על האדם שהיית ועל החבר המדהים שהיית עבור כולנו.
יובל, ממש לא מזמן קעקעת פרחים על היד, וכל הזמן אמרתי לך כמה שהקעקוע הזה הוא פשוט את, היית פרח לעולם, קרן שמש בימים קשים. אחותי, אהובתי, אני כותבת את זה ונחנקת מהדמעות, לא מאמינה שצריכה להיפרד. אני כל כך מתגעגעת לצחוקים שלנו, להפסקות קפה במגורי צוות, לשבת ביחד בבית קפה סתם ככה באמצע היום כי למה לא בעצם? אתגעגע ללב הענק שלך, לחיוך מאוזן לאוזן, לרוגע והבהירות שאת משרה על כולנו. אם שואלים אותי איזו חברה יובי? אגיד שאת חברה כזאת שכשהייתי חודש וחצי בחופשת מחלה בבית ולא יכולתי לדרוך על הרגליים, באת עם טוהר לראות איתי טלוויזיה, לצחוק ולהשלים פערים. אז תודה לך אחותי, שהיית חברת אמת. שתמיד הרגשתי בנוח לבוא ולשתף, אוהבת אותך אהבת נפש, והכאב מפלח את הלב. מצטערת שלא יכולתי להגיע ללוויות שלכם ולחלוק לכם כבוד כמו שמגיע לכם, מבטיחה להחלים ולבוא לחלוק לכם את הכבוד שכל כך מגיע לכם. תשמרו עלינו מלמעלה חברים שלי, כי כאן למטה ממש קשה בלעדיכם.
יהי זכרם ברוך.
