פוסט טראומה. שרית כהן, אימו של הצעיר בן ה־18 ממבשרת ציון דביר, שנדקר קשה ביולי האחרון בידי צעיר אחר - מספרת על החודשים המטלטלים שעברו עליה ועל משפחתה, שמתאוששת בימים אלה מהטראומה.
החגים שהצטמצמו
("זה היה ראש שנה אחר")
"הפעם חגגנו את ראש השנה בפורום משפחתי מצומצם במיוחד כדי לשמור על השקט שכל כך חשוב לבני אחרי הדקירה שעבר", מספרת כהן. "אין ספק שזה זה היה מאוד שונה מהחגים בשנים הקודמות. עכשיו היה הרבה יותר רגוע. הרגשנו שגם אנחנו זקוקים לשקט הזה עבור תהליך ההחלמה, שגם אנו כמשפחה עוברים.
"הבן שלי עדיין שואל, עדיין רוצה לדעת למה זה קרה לו. 'אמא איך יתכן שאדם יכול להיות כזו מפלצת?', 'איך יכול להיות שמישהו מתכנן מראש לפגוע בצורה כל כך קשה באדם אחר'?, הוא שואל. השאלות האלה מטרידות אותו מאוד ולא נותנות לו מנוח".
האירוע המזעזע אירע ביום חמישי 8 ביולי בשעות הערב. על פי כתב אישום שהוגש נגד דניאל בן־אבו (22), הוא הגיע לבית ביישוב שבו התקיימה מסיבה. בן־אבו קרא לבנה של שרית לצאת החוצה, וכאשר זה יצא התנפל עליו ודקר אותו בבטנו עד שגרם לפצע רחב ועמוק. הרקע שנבדק: בן־אבו נפרד כמה חודשים קודם לכן מחברתו, וחשד בנדקר כי הוא מנהל עימה מערכת יחסים. הנדקר פונה במצב קשה להדסה עין כרם כשהוא מורדם ומונשם ועבר ניתוח מורכב מאוד עד שיצא מכלל סכנה.
החלום הצבאי התנפץ
("הגיוס נראה רחוק")
כהן: "עבור השנה החדשה בני איחל לעצמו להתחזק פיזית ונפשית, שיום אחד הטראומה הזאת תהיה מאחוריו. הוא היה אמור להתגייס לצה"ל לפני חודש, וכעת זה נראה רחוק ולא בר ביצוע, אז הוא צריך לחשוב על כיוון אחר בחיים. אנחנו מחזקים אותו ואומרים לו שהוא יתחזק, שגם אם לא יוכל להתגייס אותו לצבא הוא תמיד יוכל להתנדב. כרגע הוא עדיין מאוד רוצה להתגייס לשירות צבאי, למרות שיש לו מגבלות והוא בהליך של החלמה ושיקום".
כהן מספרת על השינוי הפנימי שעובר הבן שלה ואשר ניכר לדבריה היטב כלפי חוץ, אף על פי שהוא אינו מרבה לשתף את הוריו בתחושותיו. "הוא היה מוצף חברים, תמיד היה פעיל חברתית, מארגן אירועים חברתיים, ופתאום אנחנו רואים שהוא שם ברקס ושומר על מרחק מכולם. היום באים לבקר אותו חברים. הוא כבר לא רוצה בכל זה, להפך - זה לא מעניין אותו עכשיו והוא נמצא יותר עם השקט והמחשבות שלו. אני לא רוצה להגיד שהוא מישהו אחר, אבל זה משהו אחר. נראה שהוא בונה לעצמו צורת חיים שונה ממה שהכרנו. הוא רוצה רק את המקורבים אליו כרגע - חבר, שניים, אולי שלושה, אבל לא יותר מזה. התחושה היא שהוא כאילו לקח צעד אחד אחורה.
"הוא מעורב במה שהולך במשפט", מספרת כהן, "מתעניין מאוד במה שקורה עם בן אבו. אבל זה מאוד אמביוולנטי. מצד אחד הוא מתעניין, מצד שני יש לו רתיעה גדולה מכך. לפעמים הוא אפילו לא רוצה לשמוע על זה ומנסה להדחיק. מתוך השינויים אצלו אפשר להבין שהוא מרגיש שחייו ניצלו. בניהחל להניח תפילין בכל יום. בתקופה הזאת הוא אפילו הלך בליווי אביו לשמוע סליחות בבית כנסת".
מה שפגע בה במיוחד, לדבריה, היא טענתה על כך שראש המועצה יורם שמעון טרם גינה את המעשה: "הוא היה אמור לחבק את הילד שלנו, אבל הוא לא יצר קשר, לא בא לבקר אותו בבית החולים. אפילו בפייסבוק הוא לא כתב כלום, לא שלח וואטסאפ מנחם. זה פגע בנו ברמה האישית".
והביטחון שאבד
("לאכזריות כזו לא ציפינו")
כהן מתייחסת לתחושת הביטחון שהיתה לה עד עתה בכל הקשור לגידול ילדיה במבשרת ציון, ומסבירה שהתחושה הזו התערערה קשות. עכשיו היא אף שוקלת לעזוב את היישוב: "חשבתי שמבשרת זו חממה לגדל בה ילדים, אבל מסתבר שאלימות מסוג כזה נמצאת בכל מקום. זה קרה אצלנו, ביישוב שלנו, ליד הבית. לאכזריות כזו לא ציפינו.
"בעלי ואני לא עובדים בימים אלה. אנחנו צמודים לילד 24 שעות ביממה. מאז האירוע כי אני סביב תהליך השיקום שלו - בתי חולים, מרפאות שונות. מדובר גם בהרבה לילות ללא שינה. צריך להחזיר לו את הביטחון בכך שהאירוע חלף, וזה תהליך.
"באווירת הימים הנוראים הייתי מצפה מהאמא של דניאל שאולי שתשלח איזה מסרון, שתביע צער. בכל זאת, אנחנו גרים ביישוב קטן שכולם מכירים את כולם".
בתגובה לדבריה של כהן אומר שמעון: "התקשרתי אל האם מספר פעמים ביום הדקירה והיא לא ענתה לי מסיבות השמורות עימה. המועצה הוציאה הודעת גינוי חריפה וביקשה מהמשטרה לפעול בכל הכלים העומדים לרשותה כדי למצות את החקירה ולהעמיד את האשמים לדין".
