"אמרתי לעצמי שכנראה זה הסוף. לא צעקתי או קראתי לעזרה, אבל מישהו ראה אותי ופינה אותי", שחזר השבוע שמוליק (שמואל) חי גיא את רגעי האימה שחווה כאשר נפגע קשה בפיגוע ההתאבדות במסעדת סבארו. הוא היה בן 19, חייל שביום חמישי, 9 באוגוסט 2001, קיבל חופשת 'חמשוש'. אוטובוס בינעירוני הוריד אותו במורד רחוב יפו, משם עלה לכיוון התחנה של קו 8, בהמתנה לאוטובוס שייקח אותו לביתו.
קצת לפני השעה 2 בצהריים הגיע לרמזור בצומת האיקסים והמתין לאור הירוק, כשגבו מופנה למסעדת סבארו. "אני זוכר שהיו שם המון אנשים", סיפר השבוע. "איך שהאור ברמזור התחלף לירוק אני זוכר תחושה כאילו משאית פוגעת לי בגב ומעיפה אותי קדימה לכיוון הכביש. באותו הרגע מייד ידעתי שזה פיגוע, כי זו היתה תקופה של פיגועים. אני זוכר את עצמי מנסה לקום ולעמוד, אבל הגוף פשוט זרק אותי אחורה ולא איפשר לי את זה. כמעט באותו הרגע התחילו הכאבים והרגשתי ששורפים לי את הגב עם סכינים רותחים. בהתחלה לא הצלחתי לשאוף אוויר ונלחמתי על כל נשימה. ניסיתי בכוח להכניס אוויר אבל לא נכנס.
"נפצעתי בגב, נשברו לי 6-5 צלעות בצד שמאל מההדף של הפיצוץ. זכוכיות ורסיסים חדרו לי לגב ובעיקר לרגליים. לגב חדרו לי גם אומים וברגים. כיוון שנשברו לי הצלעות בצד שמאל לא יכולתי לנשום. פינו אותי ברגל על אלונקה ל'ביקור חולים'. שם ראו שכולי דם ורסיסים, אז פינו אותי באמבולנס להדסה עין כרם - שם טיפלו בי. הדבר הראשון שאני זוכר שם זה רק את המבט של הרופאים ואת זה שהם תופסים את הראש בידיים. כולי הייתי דם, זכוכיות ורסיסים ולא יכולתי לנשום.
"בדיעבד אני מבין שהתגובה הזאת היתה כיוון שהם אפילו לא ידעו מאיפה כדאי להתחיל לטפל, אבל אז, כשראיתי את זה אמרתי לעצמי בראש: 'טוב, הבנתי'. חשבתי לעצמי שכנראה ככה מרגיש בנאדם שעומד למות. קרעו ממני את כל הבגדים. שמו לי ספוגים כדי לעצור את הדם ולהבין מה המקור שלו. בכל הזמן הזה אני זוכר שאני ממש מתקשה לנשום ואני מרגיש כאילו לוקחים סכינים ודוקרים אותי בגב. הצוותים הרפואיים לדעתי היו חלק בלתי נפרד מהפיגוע. גם אם הם לא היו שם ממש, הם חוו אותו דרכנו, הפצועים".
"כעסתי על עצמי ועל העולם"
למרות השנים שחלפו מאז טופל בחדר הטראומה של עין כרם, הוא מספר בהתרגשות על היחס שהעניק פרופ' אבי ריבקינד, לו ולשאר הפצועים. "שאלתי את עצמי מתי הוא הולך לישון. הייתי רואה אותו בבקרים ובלילות, 24 שעות. במיטה לידי שכבה אחת הפצועות ואני זוכר אותו בודק כל הזמן מה קורה איתה. לא רק אם היא חיה ונושמת, הוא ממש דאג לה - שאל איך מצב הרוח שלה, איך עבר עליה הלילה.
"זו המסירות שלו שאי אפשר לשכוח. מבחינתי הצוותים היו חלק בלתי נפרד מהפיגוע, מכל הסיפור הכולל. באירועים כאלה, כשאתה עובר סבל גופני ונפשי וגם המשפחה בטראומה, אתה חסר את היד שתלטף אותך ותגיד לך שהכל יהיה בסדר".
אחרי כחודש בטיפול נמרץ החל שיקום ארוך של פיזיותרפיה בהר הצופים. כדי שלא יורידו לו את הפרופיל הקרבי, גיא היה מתחמק מהוועדות הרפואיות שאליהן זומן, אך בסוף הורידו לו את הפרופיל שלא בנוכחותו.
"הפיגוע שינה אצלי הכל. לפני כן הייתי מאוד מופנם. אחרי תקופה הפכתי להיות חברותי יותר. המחשבה שבתוך פחות משנייה אנחנו יכולים שלא להיות פה"
"הרופאים אמרו לי שהמצב לא פשוט, שייקח לגב הרבה זמן כדי לחזור לעצמו כי בצלעות אי אפשר לעשות ניתוח, הן חייבות להתאחות מעצמן. עד שהצלחתי ללכת והצלעות התאחו עברתי תקופה לא נעימה. ויש גם את הברגים בגב. גם כמה שנים אחר כך הגוף עדיין היה פולט את הזכוכיות מתוכו כי אי אפשר היה להוציא אותן בניתוח. אני זוכר שאם הייתי מגרד בגב והיה נפתח שם, אמא שלי היתה כבר יודעת לבוא ולהוציא לי את הזכוכיות עם פינצטה.
"אני זוכר שהביאו לי את הרסיסים בבית החולים במעין צנצנת כזו. אפילו לא רציתי לראות את זה, זה היה סיוט מבחינתי. ביקשתי מהם לזרוק את זה לפח. במשך שנים מאוד נמנעתי מלדבר על האירוע הזה ולשתף. מאוד כעסתי על עצמי ועל העולם על כך שזה קרה לי בכלל. למה זה קרה לי? למה אני צריך לשכב בבית חולים תקופה כל כך ארוכה ולצאת מהצבא מהתפקיד שבו הייתי? כעסתי על הכאבים והסבל. כעסתי על כך שבכלל מישהו עושה את זה למישהו אחר.
"גם הריח של הבשר החרוך והמראות הקשים לא הרפו ממני. זה היה לי מאוד קשה. במשך תקופה לא הייתי יכול להיות בכלל ליד אנשים. במשך יותר משנה לא יכולתי לעמוד במקום הומה אדם, הייתי ממש בורח מסיטואציות כאלה. בקניון לדוגמה הייתי ממש מרגיש לחץ. גם לישון בלילה הייתי יכול רק עם אור".
כמה חודשים אחרי האירוע הקשה הפגישו בינו לבין אופיר, האיש שהציל אותו ודאג שיפנו אותו לבית החולים, אלא שמאז נותק ביניהם הקשר ביוזמתו. "לפני כמה שנים אשתו יצרה איתי קשר בפייסבוק ושאלה אותי מה שלומי. התכתבתי איתה בשמחה וגם אמרתי לה למסור ד"ש לבעלה. אני לא יודע למה לא פגשתי אותו מאז. האמת שאני גם נמנע מלעבור במקום, אני מאוד משתדל שלא, גם אין לי כל כך מה לעשות שם. כנראה אני לא אוהב לפתוח פצעים סגורים. קשה לי לחזור לתקופה ההיא. זה משהו שאני רוצה לשכוח ולא לחזור אליו.
"אפשר לומר שהפיגוע ההוא שינה אצלי הכל. לפני כן הייתי מאוד מופנם וסגור. אחרי תקופה הפכתי להיות חברותי יותר. המחשבה שבתוך פחות משנייה אנחנו יכולים שלא להיות פה. מאז אני מנסה ליהנות מכל רגע, לשמוח ולחייך לעולם. לנצל את הזמן שנשאר לי לעשות דברים שאני אוהב. היה חשוב לי להקים משפחה עם אשתי נטלי וללדת ילדים. כיום יש לי שלושה - בני 4, 9, ו־11. אתה פתאום מבין את המהות של החיים".
