את המייל שבו נשאל אם ירצה להלחין פסקול לסדרה שתשודר בערוץ 'דיסני פלוס', אורי ברוך קרא לפחות שמונה פעמים. אחרי הכל לא הרבה מלחינים שרק לפני שנה סיימו לימודי הפקה מוזיקלית זוכים להצעה לתפקיד כזה גדול ונחשב בהוליווד. "הייתי צריך לוודא כמה פעמים שזה אמיתי", נזכר ברוך בחיוך. "בדקתי שוב ושוב שאני קורא ומבין נכון, ושזה לא ספאם או נשלח אלי בטעות".
האורגנית שהצילה אותי
ברוך (30), בנם של האריכאולוג המוכר יובל ברוך ושל מנהלת בית ספר בויאר דפנה מנשה ברוך, הוא מפיק מוזיקלי ומלחין למדיה ויזואלית שבשנים האחרונות חי ועובד בארצות הברית. על ניסיונו המועט בהלחנת סרטים וסדרות בסדרי גודל הוליוודיים הוא מפצה בהמון כישרון, הקרבה ואמביציה. בימים אלה הוא מסיים הלחנה של פרויקט דוקומנטרי בן ארבעה פרקים עבור ערוץ הטלוויזיה האמריקאי 'נשיונל ג'יאוגרפיק', שנמצא בבעלות תאגיד דיסני. אם לא יהיו הפתעות הסדרה המוגבלת אמורה לעלות לשירותי הסטרימינג של 'דיסני פלוס' במהלך החודשים הקרובים. לרגל ההישג המרשים ברוך מספר בשיחת וידיאו ל"ידיעות ירושלים" על הדרך הלא פשוטה שעבר עד להגשמת החלום.
את החיבור שלו לעולם המוזיקה הוא מספר שדווקא לא ינק מהבית. "בתא המשפחתי הקטן שלנו אומנם היתה הערכה לאומנות לסוגיה, אבל אף אחד חוץ ממני לא עסק בתחום".
את ההחלטה ללמוד מוזיקה הוא זוכר היטב. "הייתי בכיתה ג' ושיחקתי אצל חברה בת גילי. בשלב מסוים היינו צריכים לעצור את המשחק כי היה לה שיעור אורגנית, ואני התיישבתי והקשבתי. באותו ערב באתי לאמא ואמרתי לה שזה מה שאני רוצה ללמוד".
ברוך החל ללמוד לנגן על אורגנית, שמהר מאוד 'שודרגה' לפסנתר ("מורה רוסייה ואימונים של כמה שעות בכל יום"). הוא התמקצע במוזיקה קלאסית והמשיך במסלול במגמת המוזיקה בבית הספר 'רעות'. כבר כתיכוניסט הוא שמע לראשונה על לימודי המוזיקה וההפקה באוניברסיטת ברקלי היוקרתית בבוסטון.
קראו גם:
מה כל כך מיוחד בברקלי שאין כאן בארץ? "ברקלי הוא מהמוסדות ששמם הולך לפניהם, והוא נחשב לאחד הטובים ביותר בעולם בתחום. בית הספר למוזיקה שם מאוד מחובר לתעשייה ומוכוון מאוד לסצנה העכשווית - לא רק נגינה אלא גם הפקה ועיבוד, וזו הכנה מצוינת לתעשייה".
מירושלים לבוסטון
כדי להגשים את החלום מעבר לים, בתום שירותו הצבאי נרשם ברוך לבית הספר 'רימון'. כעבור שנתיים של לימודים היתה לו האופציה להעביר את הקרדיטים לברקלי, ומשהתקבל ארז את חייו לתוך מזוודה, נפרד מהמשפחה וטס את כל הדרך לאוניברסיטה הנחשקת.
"ספציפית בברקלי יש תואר בהלחנה לסרטים. התחברתי לתחום כי בתור ילד ידעתי שאני אוהב לספר סיפורים וידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות כשאהיה גדול. ככל שהתבגרתי והתעמקתי במוזיקה, גיליתי את הקווים המשיקים בין מוזיקה לסרטים לאיך למעשה מוזיקה יכולה לספר סיפור ומאוד נמשכתי לנישה הזאת".
כישראלי, איך היה ללמוד שם? "חוויה מעצבת ונהדרת. נהניתי מעושר תרבותי גדול מאוד כי בין 40 ל־50 אחוז מהסטודנטים שם הם זרים וכמעט כל סטודנט שני מגיע ממקום אחר בעולם. יש לי עכשיו חברים מוזיקאים ממקסיקו, טורקיה, דרום קוריאה, ארגנטינה וגרמניה".
נקלעת לעימותים פוליטיים בגלל הרקע שלך? "האמת שלא. באופן מפתיע לישראלים יש שם מוניטין מצוין. בכל שנה מגיעים כ־30-20 תלמידים מהארץ, שנחשבים ל'מאפיה ישראלית' בקטע טוב. מעריכים אותם שם מאוד".
הצנחה לתפקיד ראשי
פאסט פורוורד שנתיים קדימה - ברוך מסיים את לימודיו בברקלי אבל בטיימינג, ננסח זאת כך, לא הכי מוצלח.
איפה היתה דריסת הרגל הראשונה בתעשייה אחרי הלימודים? "אין דריסת רגל כי למרבה הצער סיימתי את הלימודים בשנת הקורונה", הוא אומר וצוחק, "שנה שלא כדאי לסיים בה לימודים. החודשים הראשונים כבוגר טרי היו מאוד קשים, כל העולם בסגר, התעשייה נפגעה מאוד. ניסיתי ליצור קשר עם מוזיקאים שמחפשים אסיסטנט, עם במאים כאלה ואחרים, אבל לא יצא ולא קרה כלום. כמעט כל החברים מישראל חזרו לארץ ורק אני נשארתי בבוסטון.
"בתקופה הזאת גיליתי את ההוראה", הוא מספר. "לימדתי פסנתר באופן פרטי, ואחר כך בבית ספר. כך זה המשיך עד שבסופו של דבר אחד המיילים שלי תפס את תשומת הלב של יוצר דוקומנטרי מוערך. התחלנו לדבר. הוא מאוד התרשם ואהב סקיצות ששלחתי לו, אבל הכל נשאר בגדר דיבורים ותכתובות. ככה זה נמשך עד השנה שעברה, כשפתאום אני מקבל מייל ממנו, והוא שואל אותי מה קורה ואומר: 'אנחנו עובדים על סדרה דוקומנטרית בת 4 פרקים ל'נשיונל ג'יאוגרפיק', והיא צפויה לעלות לסטרימינג של 'דיסני פלוס'. האם אתה פנוי ומעוניין?' ברור שמבחינתי לא היתה שאלה בכלל".
הוצנחת ישר לתפקיד ראשי במחלקת המוזיקה ובכלל בלי ניסיון קודם בתעשייה. "זה היה מפחיד. חשבתי שאצטרך לעבור הרבה תפקידים זוטרים בתחום עד שאקבל את ההזדמנות לעשות את התפקיד, אבל באיזשהו מקום הרגשתי מוכן כאילו כל חיי התכוננתי לרגע הזה. עשיתי פרויקטים קטנים וגדולים למדיות ויזואליות ועבדתי מאוד קשה, וכשההזדמנות הופיעה הרגשתי מוכן להתמודד איתה. באמת המלחינים הגדולים רובם בני 40-50 והלאה, אבל הסיבה שלקחתי את האתגר הזה היא כי אני אוהב את התעשייה הזו וכי אפשר להתפתח בה המון. לקח לי זמן להבין את גודל האירוע, לצבוט את עצמי ולהבין שזה קורה. פרויקט ההלחנה עצמו זה כמה חודשים אינטנסיביים שכותבים את המוזיקה, עורכים אותה וחוזר חלילה, וזה עוד נמשך, אבל עשיית הסדרה אוטוטו הולכת ונשלמת וכבר רואים את האור בקצה המנהרה".
חפירה בכל שבת
על הסדרה עצמה ברוך מנוע מלהסגיר פרטים, כי אתם יודעים, הוליווד ("הרבה תלאות עד שהגעתי למעמד של חתימת חוזה"), אך מקורות יודעי דבר מספרים שעל ההפקה נמנה אחד הבמאים של שוברי הקופות הגדולים ביותר בכל הזמנים. עוד נודע ל"ידיעות ירושלים" כי חלק מהפרויקט אף צולם בישראל.
משהו מהירושלמיות שלך בא לידי ביטוי ביצירה שלך? "החוויה שלי כאורי ברוך זה סוג של החותמת האישית שלי לסדרה. אני בנאדם שבא ממדינה מאוד קטנה שנחת בארץ מאוד גדולה, סטודנט זר שנמשך למוזיקת עולם ומגיע לעבוד על סדרה שמצולמת בכל העולם. אני צריך להביא איזו שפה ואוצר מילים מוזיקלי עשיר, ואני חושב שכמי שגדל בארץ ובייחוד בעיר כה מיוחדת ורב־גונית, אני מביא במודע או שלא את הרקע הזה ליצירה שלי, שבעיניי יש בו משהו עשיר ורחב יותר בהשוואה לרקע של מי שגדל בסביבה יותר הומוגנית. אני מקווה שזה יורגש ושהעבודה הזאת תפתח כאן דלתות לחברות ולפרויקטים נוספים".
אם יתלהבו ממך פה בארץ - אתה חוזר? "בעתיד בוודאי. כרגע אני מתכנן להישאר כאן בשנים הקרובות כדי ללמוד מהטופ של הטופ. עצם זה שעשיתי מהלך מאוד גדול כשעזבתי את הבית ואני חי לבד פה בלי משפחה - זה פתח לי הרבה דלתות, אז בינתיים אני עוד נשאר כדי להניע את הקריירה ולצבור ניסיון. בהמשך הייתי רוצה לעבוד על פרויקטים בינלאומיים על ציר תל אביב לוס אנג'לס או אירופה. זו עבודה שאני יכול לעשות מכל סטודיו ביתי ככה שאני לא מקורקע לשום מקום".
מקורות בדיסני אומרים שהסדרה עוסקת בנושאי חקר תגליות, חפירות וממצאים. עד כמה תרמה העובדה שאתה בן של ארכיאולוג? "תרמה מאוד. גדלתי בבית שמקדש חקר ולמידה, לחפור עמוק לחקר האמת. בתור ילד תמיד היתה התלבטות בבית בסופי שבוע באיזה אתר ארכיאולוגי או פינה נידחת בירושלים מבקרים הפעם.
"ארכיאולוגיה זה לחשוף סיפורים, וזה מחזיר אותי לנקודה שנורא חשוב לי להעביר סיפור או מסר במוזיקה שאני עושה. יש איזה זרע שנטמן בי בילדות שהפך אותי לסקרן לגבי מה שהיה בעבר, האם התרבות שנחשפה בחפירות נכחדה או עדיין מתקיימת".
ומה היתה התרומה של אמא לסיפור שלך? "את הרוב אני חייב לאמא שלי", אומר ברוך בחיוך רחב. "מחנכת, מנהלת ומורה לספרות. את אהבת הספר, הסיפור והמילה קיבלתי אצלה בבטן".
משהו לנשמה
במקצוע ההוראה, שבו החל לעסוק בסיום לימודיו ובתוך משבר הקורונה, הוא ממשיך לעסוק גם כיום, במסגרת בית הספר היהודי Epstein Hillel School שבעיירה מארבלהד הסמוכה לבוסטון. הוא ממש לא רואה בכך חלטורה זמנית. "הוראת המוזיקה קרובה לליבי. זה לא סעיף קטן או פחיתות כבוד. כמלחין ויוצר אני רואה בזה ערך ושליחות. אני צריך להעביר את זה הלאה לדורות הבאים".
במסגרת תפקידו בבית הספר הוא פיתח תוכנית לימודים שלמה להפקה מוזיקלית ואף משמש כמנהל המוזיקלי במוסד. "אני מלמד מאפס ילדים צעירים בחטיבת הביניים, דברים שלמדתי בברקלי, שכמבוגר אני מתבאס שלא היה מי שילמד אותי כילד. פחות מעניין אותי לעשות להם הפעלות עם תוף מרים, ויותר חשוב איך אני יכול לחבר את הילדים לתכנים ולטכנולוגיות של המאה ה־21. אני באמת מנסה להעמיד דור חדש של מוזיקאים ומלחינים שמבינים שגם בלי שום השכלה קודמת הם יכולים ליצור מוזיקה על ידי הכרה ולחיצה על כמה כפתורים במחשב.
"כמנהל מוזיקלי בבית הספר אני כותב לחנים להפקות ומחזות זמר שמועלים כאן. זה משהו מאוד נפוץ בארצות הברית, אירוע שמשקיעים בו מאוד ושלא רואים אותו בכלל בארץ - וחבל. עשיתי בבית הספר את 'יוסף וכתונת הפסים המשגעת' ואת 'כנר על הגג', וזו גם הדרך שלי להביא לידי ביטוי לא רק את המוזיקליות שלי אלא גם את הנימה האישית שלי כיהודי ישראלי לקהילה שלא בהכרח יש לה זיקה לארץ".
