אתי אפריאט, המיילדת הוותיקה ביותר בבית החולים הדסה הר הצופים יילדה מעל עשרת אלפים תינוקות במהלך שנות עבודתה, 38 במספר. לכבוד יום האחות הבינלאומי שחל השבוע, היא מספרת על העבודה עם היולדות והתינוקות הטריים, ועל הרגע המפעים עם קולות הבכי הראשון.
"מגיל אפס חלמתי להיות מיילדת וידעתי שזה המקצוע שאני אעסוק בו כל חיי" אומרת אפריאט, שמתארת את חדרי הלידה כביתה השני. ״ביום שבו נכנסתי אל חדר הלידה בהדסה ידעתי שאני במקום הנכון והטבעי לי. במשך השנים צברתי המון חוויות מרגשות שחקוקות בלבי ואזכור אותן תמיד, כחלק מהמסע שלי״.
״עבודה עם נשים ויולדות בפרט היא לא עבודה רגילה ואין יום שדומה לקודמו. הנשים שמגיעות אלי נמצאות במקום מאוד רגיש, המון פעמים הן מלאות חששות, והתפקיד שלי הוא להקשיב להן, לזהות את הצרכים שלהן - שמשתנים מאחת לשנייה, ויחד להגיע ללידה בטוחה ונעימה. במרוצות השנים, היו לי יולדת שהפכו כמעט למשפחה בשבילי״, היא מתארת בהתרגשות. ״ייש יולדת אשר ילדתי אתה ארבע פעמים ברציפות ואת כל אחת מבנותייה יילדתי שלוש פעמים והיד עוד נטויה. אני חלק מהמשפחה שלהן והן לגמרי בלבי״.
המיילדת הכי מבוקשת
"יום אחד קיבלתי שיחת טלפון מבחורה צעירה שלא הכרתי, היא אמרה לי שהיא רוצה שאני איילד אותה כי שמעה עליי ממכרה, וסיפרה שעברה חוויה לא טובה בלידתה הראשונה בבית חולים במרכז הארץ. שוחחנו עמוקות, ולאחר מכן במשך תקופה היא כל הזמן שמרה איתי על קשר והייתי שם בשבילה בכל רגע. מספר שבועות לאחר מכן, ביום שבת הגעתי למשמרת בוקר והיא הייתה שם. למרות שמעולם לא ראיתי אותה - ישר ידעתי שזאת היא והיא זיהתה אותי מייד.
קראו גם:
"יילדתי אותה וזה היה מאוד מרגש עבור שתינו, אחרי התקופה הארוכה שבה ליוויתי אותה מרחוק והייתי אוזן קשבת ויועצת. יצא לי ליילד אותה שוב פעמיים לאחר מכן. כאחות מיילדת אני זוכה בחוויה שאין באף עבודה אחרת. אני יכולה לכתוב ספר על כל החוויות שלי, ואולי בהמשך באמת אעשה זאת״.
אפריאט קרובה לגיל פנסיה ועדיין בוחרת לעבוד במשמרות שבתות, לילות וחגים. "אני מחוברת לחדר לידה בכל רמ"ח איבריי" היא אומרת. ״כשהיולדת שלי מרוצה ונינוחה והלידה עברה כמו שהיא חלמה עליה - אני הצלחתי.לידה היא חוויה נפלאה, מלאה בעוצמות וברגשות ואני עושה כל שביכולתי לעשות אותה הכי טובה שאפשר. זכיתי ועדיין זוכה להיות חלק מרגע משמעותי להמון נשים ומשפחות ואני חשב ברת מזל מדיי יום״.
״חמשת ילדיי נולדו בהדסה הר הצופים, וזכיתי גם ב -14 נכדים שנולדו גם הם בהדסה הר הצופים, את רובם יילדתי, כמובן״, היא מספרת בהתרגשות. זה לא מובן מאליו עבורי שכלותיי ובנותי בחרו בי ללוות וליילד אותן אני מעריכה את זה ואת הזכות שניתנה לי ומודה על כך תמיד.
"גם לאחר עשרות שנים, אני מתרגשת בחדר הלידה. מהרגעים הראשונים של החיים, מהמאמץ של היולדת שמתרכז לפרק זמן שדורש את כל האנרגיות והעוצמות שלה, מבכי התינוק ומהחיוך המאושר על פניה. מתרגשת בכל פעם מחדש״.
אפריאט מיילדת גם את הבנות שלה ואת הכלות, 14 נכדים בסך הכל. "היו לי המון לידות מרגשות. יש יולדות שאני בקשר אין יותר מ-20 שנה. אחת מהן חרדית שהלידה הראשונה שלה הייתה שקטה. היא באה כשהיא ממש בלידה וכשעובר יצא, בתוך חצי שעה, גילינו שלא היה דופק. זה היה טרגי ובירכתי אותה שתבוא בשנה הבאה ושתמלא את ביתה מקיר לקיר בילדים, וזה אכן כך. יש לה היום 12 ילדים. שישה מהם יילדתי אני. כיום היא גרה בדימונה ואנחנו שומרות על קשר עד היום, בעיקר סביב חגים. הייתה יולדת שהגיעה פעם בשמלה לבנה עם מלמלה. הייתה נראית כמו כלה. הבהרתי לה שהשמלה תתלכלך ולא תישאר כמו שהיא, וכך היא ילדה.
"היתה יולדת אחרת שנכנסה להריון מספר 13, והיא עשתה זאת כי היה לה ילד שהיה זקוק להשתלת מח עצם, וידוע שאם לוקחים תרומת מח עצם מעובר, זה הכי טוב כי אין נוגדנים ואפשר להציל את הילד החולה. היא באה מספר פעמים כי היא חשבה שהיא בלידה, וחזרה כמו שהגיעה. נקשרנו, ובאחת הפעמים האחרונות שלה אמרתי לה שאם תבוא בלילה שבין שישי לשבת, אניי במשמרת ואני מאוד אשמח ליילד אותה, וכך היה. כשהעובר נולד סוף-סוף, היא ביקשה שלא לקחת ממנו דם, כי המשמעות היא שאנחנו ניאלץ לחלל את השבת. היינו כולנו בשוק, כי ידענו שההריון הזה נועד לשם תרומת מח העצם. כיבדתי את בקשתה ולא התווכחתי איתה. אני יודעת שהילד החולה בסדר בגדול, הוא עבר ניתוח וחי היום למרות שהמחלה השפיעה עליו.
"אני אדם מאוד חברותי ומדברת עם היולדות בגובה העיניים. תודה לאל הן בדרך כלל מרוצות. יש לי ארגזים של מכתבי תודה מיולדות. יוצא לי גם לפגוש תינוקות שכבר יילדתי אותם. לפני כעשר שנים באה יולדת עם תמונה ואמרה שהיא עברה דירה ובתמונה היא התינוקת. אני זו שיילדה את אמא שלה, והיא יודעת שאני עובדת ורוצה שאיילד אותה. זה היה מאוד מיוחד ומרגש".
