ביי קורונה: אחרי שהודיע ארגון הבריאות העולמי כי הקורונה היא כבר לא מקרה חירום, חזרנו אל הירושלמים שעמדו בחזית המלחמה בווירוס הקטלני.
"כל הדרך בכיתי"
איריה חדאד (20), התנדבה במחלקת הקורונה של 'שערי צדק'
"בספטמבר 2021, בגל הרביעי של המגפה, התחלתי להתנדב במחלקת הקורונה של 'שערי צדק' במסגרת האגודה להתנדבות", מספרת איריה חדאד (20). "היה מטופל אמריקאי, קשיש, אלמן, שחי לבד בארץ. היה לו אח מבוגר בארה״ב שהגיע לישראל, אבל לא יכול היה להיכנס למחלקת הקורונה כי הוא היה בקבוצת סיכון.
"אז אני נכנסתי למחלקה והחולה ביקש לשמוע רדיו. אז עטפתי את הטלפון שלי בשקית וכך הוא הקשיב לרדיו. כל כך אהבתי אותו והוא אמר לי יום אחד: 'אתה בן אדם טוב, אתה עוזר לי כל הזמן - I love you’. כל הצוות אהב אותו והוא הודה על כל דבר קטן.
קראו גם:
"אחרי כמה ימים המצב הרפואי שלו התחיל להידרדר. נתתי לו לדבר עם אחיו והם נפרדו בשיחת טלפון.
ביום שהוא נפטר זה היה קשה לי, כי זו היתה הפעם הראשונה שאני בכיתי כשמישהו נפטר במחלקה. לא היה בן משפחה שיוציא לו תעודת פטירה, אז אני הלכתי והוצאתי, ופשוט כל הדרך בכיתי. אני מתנחמת בזה שהוא כבר לא סובל מכאב ומשתעל בגלל הנגיף המרושע הזה אלא נח בשלום על משכבו. יהי זכרו ברוך".
סבא וסבתא של חדאד שרדו בקושי את הכיבוש הנאצי בתוניס, בתקופת מלחמת העולם השנייה. כשנולדה קראו לה הוריה איריה, שם שפירושו 'יראת ה''. עד גיל 13 היא למדה בבית ספר ממשלתי, יהודייה יחידה בכיתה של 30 מוסלמים. היא נלחמה כל השנים שלא ללמוד את הקוראן וחוותה אנטישמיות, כשחברותיה לספסל הלימודים משכו בשערות ראשה וגררו אותה על הרצפה. "אני תמיד נלחמתי", היא מספרת.
לפני כשש שנים עלתה לישראל, וכשסיימה תיכון בחרה להתנדב ב'שערי צדק'. "יש שם צוות תומך והרבה אהבה ותמיכה למטופלים, שבגלל מגפת הקורונה היו מאושפזים לבד, בלי משפחה שמבקרת".
מתברר שהחובה ללבוש בגדי מגן הקשתה מאוד על הפעילות. "תמיד היה ממש חם בתוך ה'וואנזי הלבן', עם חלוק ההגנה ומסיכת N95. נפלה בחלקי הזכות להיות שותפה למאמץ, ולו בחלק קטן, של להביא אוכל למטופלים, להאכיל חלק מהם, להחזיק את היד ולדבר".
"מצב של מלחמה מתמשכת"
פרופ' דרור מבורך (68) ניהל את מחלקות הקורונה בבית החולים הדסה
"בשבילנו בהדסה עין כרם הקורונה היתה לא פחות ממצב של מלחמה מתמשכת", אומר פרופ' מבורך, מוותיקי הרופאים והחוקרים במרכז, שכיום מכהן כמנהל המערך האימונולוגי-ראומטולוגי-אלרגולוגי. "היה סבל ניכר באוכלוסייה האזרחית, במיוחד בקרב מבוגרים, ערירים, וכן אצל ילדים, במהלך סגרים וההגבלות השונות, אך בבית החולים לא היה זמן לחשוב על כל אלה. היה זרם בלתי פוסק של חולים, רבים מאוד וקשים מאוד, פתיחת מחלקות נוספות, גיוס ואיוש צוותים, התמודדות עם מחלת קורונה אצל עובדים במרכז הרפואי, וקושי לא פשוט בהתמודדות עם חולים קשים ומשפחותיהם.
"מהר יחסית הקמנו צוותי תמיכה פסיכולוגיים, וגילינו להפתעתנו שגם הרופאים, הרופאות, האחיות והאחים וכל הצוות המטפל, ובהם הקשוחים ביותר, פורקים עומס רגשי רב שמצטבר כל הזמן. אף אחד בצוות לא התלונן, היתה תחושת שליחות גדולה, וכל אחד ניסה לתת הכל למרות שגם בגרעין המשפחתי של כל חבר צוות היו צרכים אישיים.
"המאבק הזה לא היה במשך ימים ו/או שבועות אלא מאמץ מתמשך על פני חודשים רבים ושנים. בראשית המאבק זכה הצוות הרפואי בתשואות במרפסות, שחיממו את ליבנו, בדומה למה שנעשה באיטליה. בהמשך התשואות שככו אבל תחושת השליחות ליוותה אותנו ולא דעכה לרגע. היו רגעים קשים רבים, אבל ידענו שאנחנו בחזית המאבק והרבה מהבריאות האזרחית תלויה בנו, ולא פעם עם יצירתיות.
"ראינו בתחילת המגפה כיצד אלו שנפטרו מתים לבד בשל הנחיות בידוד קשות, מתים מוות לא ראוי, בודד, ומייד יזמנו, אולי לראשונה בעולם, עם מתנדבים יקרים (הראשונים היו 'יד אברהם') שחלו, כניסת מתנדבים למחלקות לשמש חברה וסעד גם בחולי וגם אם חלילה המוות מתקרב.
המאבק המתמשך הזה הוציא את ישראל היפה, יהודים, ערבים, נוצרים, דרוזים ובני מיעוטים אחרים, לעבודה משותפת למען הבריאות והקלה על מצוקת הקהילה, והוכיח כמה ניתן לחיות ביחד ואחרת ועם כבוד הדדי ומקצוענות בעבודה. המגפה עשתה בנו שמות, אבל גם הוציאה מאיתנו איכויות של התגייסות ומסירות חברתית".
"ניסיתי להעניק רוגע ותקווה"
אברהם אייזנר (35), חובש מד"א ודוגם קורונה
בסוף פברואר 2020 נולד בעולם מקצוע חדש - דוגם קורונה. אבי אייזנר (35), חובש רפואת חירום ונהג אמבולנס במגן דוד אדום, התנדב להיות דוגם בתקופה שבה הפחד מהמחלה היה עצום ואיש לא ידע בדיוק מה רמת הסיכון להידבקות. "בעיצומה של מגפה עולמית, כשעם ישראל כולו היה סגור בבית, אני לקחתי את המדים, האמבולנס והמטושים וניסיתי להעניק רגעים אחדים של רוגע ותקווה.
"עברנו מבית לבית, מבית ספר לבית אבות, ובעיקר ניסינו להשרות רוגע במטופלים, שביקשו להבין אם הם נדבקו במגפה החדשה. מ־7 בבוקר עד 10 בלילה, זה מה שעשיתי. באחד הימים הגעתי למוסד של ילדים עם צרכים מיוחדים. זה היה מאתגר מאוד - נסו לדמיין ילדים בעלי צרכים מיוחדים שפתאום רואים אנשים לבושים בחליפה לבנה ובמסכה שצריכים לדגום אותם באמצעות מטוש.
"מראה שאני לא אשכח היה כשהגעתי למשפחה בשכונת שומרי אמונים. הסתבר לנו שהאמא נפטרה יומיים לפני כן מקורונה. מצאנו את עצמנו מגיעים לאבא ושלושה ילדיו שיושבים שבעה על האמא. הבנו שיש אח נוסף, שנמצא במחלקת טיפול נמרץ כי גם הוא נדבק בקורונה. אני זוכר שהיה קשה לקחת מהם דגימה מרוב בכי. באותו לילה האבא עבר החייאה ונפטר גם הוא. המשפחה הזו ישבה שבעה על שני ההורים. כל זה ב־24 שעות.
"במקרה אחר היתה גברת שישבה שבעה על בעלה שנפטר מקורונה. ביקשו ממני לקחת אותה מהבית שלה מפסגת זאב לבית העלמין בבית שמש. אף אחד לא היה יכול לתת לה חיבוק, כי היא כמובן חייבת להיות בבידוד. סידרנו לה אינטרקום באזור הבידוד שבאמבולנס כדי שהיא תוכל לשמוע את הלוויה של בעלה. אחרי שכולם הלכו ליוויתי אותה לקבר ונתתי לה להיות ליד הקבר, לבד, כמה שרק תרצה. זו סיטואציה מורכבת - אנשים יושבים שבעה לבד, קוברים את היקירים שלהם לבד. אבל לנו לפחות היתה האפשרות להקל, ולו במעט, את הסבל.
"אחרי שסיימתי את ההכשרה כחובשים וכנהג אמבולנס במד״א, לקחתי אמבולנס לכוננות. במוצאי יום כיפור הוקפצתי לאחד ממלונות הקורונה. היה שם נער במצב די קשה, וכשהגענו איתו לפתח בית החולים ראיתי הרבה מאוד אמבולנסים שלנו. המראה הזה, שלל הניידות ואנשי מד״א, צרוב לי בראש עד היום. לפחות לסיפור הזה היה סוף טוב. הבחור החלים, השתחרר, השתקם וחזר לישיבה".
מתברר שבתחילת המגפה היה לאנשי מד"א גם חשש כבד מפני אפשרות שהם ידביקו את בני משפחותיהם בנגיף הקטלני. "אני גר באבו־תור, עם אמא שלי ואחותי, בבית אחד, ושתיהן בסיכון גבוה. לכן בתחילת המגפה במשך חודשיים לא אכלתי איתן סעודות שבת. חודשיים התקלחתי מייד כשחזרתי מהמשמרת, והזדרזתי להיכנס מהר לחדר כדי חס וחלילה לא להדביק אותן. חודשיים לא הייתי איתן באותו חלל. נזהרתי מאוד שלא להדביק אותן והן עודדו אותי מדי יום לצאת ולהציל חיים".
"בכינו שלושתנו ונתתי לדמעות לזלוג"
אושרת חכימי (50), אחראית מחלקת קורונה ב'שערי צדק'
בימים כתיקונם אושרת חכימי משמשת כאחראית מחלקת כירורגיית לב חזה במרכז הרפואי 'שערי צדק', אבל בגל הראשון והחמישי של המגפה היא כיהנה כאחראית מחלקת קורונה. "אני זוכרת היטב את שיחת הטלפון הראשונה עם בעלי לאחר שהוצע לי התפקיד על ידי מנהלת הסיעוד. חששתי והאמת היא שאף נרתעתי מתפקיד שכזה, במיוחד בגלל חוסר הוודאות והמידע בנוגע לנגיף. בעלי מייד הגיב שתפקיד כזה הוא בעל משמעות ושליחות וציין שהוא וילדיי ייתנו גיבוי בכל. וכך היה. משפחתי היתה לצידי לאורך כל הדרך. כולנו נכנסנו לתקופה המאתגרת הזו יחד בקפיצה אל הלא נודע, שמלאה בסימני שאלה ובשאלות שאין להן תשובה.
"גיליתי מהר מאוד שהצוות שהתגייס למען ה'מלחמה בקורונה' היו המקור לכוח שלי וצינור החמצן שנתן לי אנרגיות וכוחות. בלעדי הצוות שום דבר לא היה מתקיים והמחלקה לא היתה עומדת על תילה. מעבר לרגעים המאתגרים ומצבי החירום הקשים והמורכבים ואחוזי התמותה שלא חווינו עד אז, נאחזנו ברגעי האור ובמקרים האופטימיים שנתנו תקווה, מוטיבציה וסיפוק רב. יש לכולנו רגעים שנשמרים איתנו לעד והם חקוקים בליבנו. בחרתי לשתף באחת ההצלחות.
"בגל הראשון אושפז גבר בן 65, נשוי ואב ל־12, ללא רקע רפואי, להשגחה עקב חום. לאורך הימים הראשונים הוא הביע דאגה רבה למצבו ולבדידות שבה הוא חש. אבל אז הגיעה הידרדרות נשימתית מהירה מאוד. הוא הסתכל עלינו בעיניים מפוחדות, עם צימאון לאוויר ונשימות מהירות ושטחיות שמאפיינות חולי קורונה.
"הוא נזקק להנשמה, ובשל איסור המבקרים שחל אז משפחתו לא יכלה לשבת לידו ולהחזיק את ידו. הרגשנו שהייעוד שלנו הוא למלא את החסר עד כמה שניתן. השיחות היומיומיות עם משפחתו וקולה המודאג וחסר האונים של אשתו חרותים באוזניי.
"המצב המשיך להידרדר - החייאות, זיהומים וכמעט אבדה התקווה. הוא היה מונשם קרוב לחודשיים, אך לא ויתרנו ונלחמנו בכל כוחנו. לאחר מאמצים רבים ומתבקשים הצלחנו למלא את שליחותנו ולייצב את מצבו. יוסף אט אט נגמל מההנשמה וחזר להכרתו המלאה. לאחר החלמה מהקורונה הוא הועבר למחלקת פנימית. את המפגש הראשוני לאחר זמן ממושך שלא ראה את אשתו לא אשכח לעולם. בכינו שלושתנו ונתתי לדמעות לזלוג. לאחר שחרורו הוא הגיע למפגש איתנו במחלקה כדי להכיר תודה לצוותים שטיפלו בו. הוא חיפש אותי, וכשנפגשנו הוא סיפר בהתרגשות כי הוא מזהה אותי לפי הקול, מאחר שבכל האשפוז טיפלתי בו במיגון שלם שבו הוא ראה רק את העיניים שלי.זו היתה התקופה המאתגרת והמשמעותית בחיי. זכיתי להיות אחראית על צוות שהוא היהלום שבכתר".
"המגפה לא באמת נגמרה"
משה כהן (50), מנכ"ל 'יד שרה'
"יש כאלה שעבורם הודעת ארגון הבריאות העולמי על תום המגפה היא הזדמנות לאנחת רווחה. עבורנו זה בסך הכל ציון דרך במערכה על היכולת לצמצם אשפוזים בבתי חולים ולאפשר לכמה שיותר אנשים להחלים בביתם - מאמץ שאינו פוסק.
"ההודעה על תום המגפה זורקת אותי למרץ 2020, לישיבת החירום שכינס מייסד 'יד שרה', הרב אורי לופוליאנסקי. בזמן שבכל העולם דיברו על צורך להוסיף עוד מכונות הנשמה למחלקות, היעד שלנו היה הפוך - איך לשחרר כמה שיותר חולים ממחלקות האשפוז, שעלולות להתמלא במהירות, ולאפשר להם לקבל סיוע נשימתי כשהם בביתם.
"כדי לעמוד בעומסים היה צורך מיידי להביא 5,000 מחוללי חמצן, מדי חמצן (סטורציה) וציוד שמאפשר אשפוז בית. הצוות שלנו פנה לקניינים בכל העולם, אלא שאז התברר שכל המדינות הטילו אמברגו על יצוא של ציוד רפואי והיו מדינות רבות שהתחננו לציוד.
"לא הרמנו ידיים ובמבצע בזק של גיוס המונים יצא מטוס אל על לסין וחזר עם ציוד רפואי, שנשלח מיידית לבתי החולים בארץ ול־123 הסניפים שלנו בכל רחבי הארץ. אני זוכר שיחות טלפון בהולות שבהן בני משפחה של חולים התחננו בדמעות לקבל את הציוד, אחרי שהרופאים בבתי החולים אמרו למשפחות: 'רוצים לשחרר את החולה ממחלקת הקורונה? תדאגו קודם לציוד מיד שרה לאשפוז בבית'. המתנדבים המסורים שלנו עבדו מסביב לשעון, ובעזרת שיתוף פעולה עם לוחמי הקומנדו הימי הם דאגו למלא מחדש אלפי מכלי חמצן".
מתברר כי לאורך שלוש וחצי שנות המגפה העמותה סייעה ליותר מ־50 אלף חולים להישאר בבית ולהימנע מאשפוז מיותר בבית החולים. "מנהל שערי צדק, פרופ' עופר מרין, ציין במהלך ישיבה מיוחדת שלולא הפעילות לאשפוז הבית מערכת הבריאות היתה עלולה לאי ספיקה כבר בגל השני של המגפה, עם מראות שהיו מזכירים מקומות אחרים בעולם, שבהם היו אירועים של אובדן חיים מיותר.
"אני גם מלא הערכה ל־7,000 המתנדבים שלנו, שחלקם בעצמם מוגדרים אוכלוסיות בסיכון, אשר המשיכו להגיע גם בגלי התחלואה וגם בסגרים כדי להבטיח זמינות של השירותים הרפואיים לציבור והיו עסוקים בהצלת חיים. בתקופת הקורונה הכפלנו ושילשנו את הטיפול בקשישים הבודדים, באמצעות מערך המתנדבים של מוקד לחצני המצוקה.
"מתברר שהקורונה לא באמת נגמרה. לדוגמה, השאלת מחוללי החמצן כיום גדולה ב־162% ביחס לתקופה שמלפני הקורונה. חלק מהביקושים מיוחסים להתמודדות עם 'פוסט קורונה' והתסמינים הממושכים של המחלימים מהנגיף".
"מאבק בקיצונים ובפייק ניוז"
מני חדד (38), מערך ההסברה למגזר החרדי במשרד הבריאות
"בתחילת הגל השני של הקורונה משרד הבריאות פנה אלי ואל שותפי למשרד 'בלומנטל חדד ייצוג תקשורת', אבי בלומנטל, בהצעה לנהל במשרד את מערך ההסברה למגזר החרדי. ידענו שמדובר באתגר לא קל כלל. הסגרים, נעילת בתי הכנסת ומוסדות החינוך והכתבות הרבות על המגזר החרדי החולה והמידבק בתקשורת הכללית הקשו על השיח.
"ההרגשה בציבור החרדי היתה שמתנהל קמפיין שנאה נגדו. המטרות שלנו היו ברורות אז, עוד הרבה לפני החיסונים. רצינו רק שישמרו על ההנחיות ולא יקיימו אירועים המוניים, רצינו לנהל שיח בונה אמון.
"זה עבד. הקמנו צוות גדול ופעלנו יום ולילה מול כלל הגורמים במגזר החרדי, חסידים, ליטאים ספרדים. הפקנו בלי סוף חומרי הסברה, עיתונים, עלונים, סרטונים, מודעות רחוב, והשתמשנו בכלים הסברתיים רבים. ייאמר לשבח אגף ההסברה במשרד הבריאות שהוא העניק לנו יד חופשית וגיבוי מלא.
"ואז הופיעו החיסונים. לא חלמנו שהחיסונים שאמורים להציל חיים יזכו לקבלת פנים שלילית ולמאבק שממומן במיליונים רבים שכל כולו 'פייק ניוז'. עברנו בית בית של גדולי ישראל וההנהגה הרוחנית, והבאנו הסכמה מלאה והוראה ברורה ש'כל מי שהגיע לגיל שיכול לקבל חיסון צריך לקבל חיסון ללא פחד'.
"הקיצונים המשיכו במסע הפחדה ובקמפיין מלא שקרים ומחקרים ונתונים שאינם קיימים. היה לנו מאבק יומיומי מולם. מצאתי את עצמי מקבל פניות רבות עם בקשות שכנוע לשכנע את הסבא והסבתא שילכו להתחסן. השתדלתי ממש להשקיע בזה זמן, הרגשתי שכל יום שמדדי ההתחסנות במגזר החרדי עולים אנחנו מצילים עוד ועוד חיים. כשביקרתי במחלקת הקורונה ב'שערי צדק' ועברתי בין מיטות החולים, הבנתי עד כמה אנחנו עושים עבודת קודש - מרבית החולים הקשים לא היו מחוסנים.
"הבנתי שזה הקמפיין הבא שלנו, ויצאנו בקמפיין ענק עם נתוני התחלואה והתמותה של מחוסנים ולא מחוסנים. הקמפיין עבד וגם הנתונים עלו ממש. במבט לאחור, זו היתה תקופה סוערת ומרגשת. את הסיפוק ששאבתי מהעשייה הזאת לא אשכח לעולם".
