חום וזיעה, עומס מסביב לשעון, חולים שמשוועים למילה חמה, צוות רפואי שנמצא בעומס אדיר, וכמובן הפחד הגדול - לחזור מהעבודה עם קורונה. אלה רק חלק מהתסמינים שאיתם מתמודדים האחיות והאחים ב'שערי צדק'. לאחרונה נפתחה בבית החולים בלובי הכניסה של קומה 4, תערוכה שכותרתה 'אטום - שקוף, הלב והפנים שבפנים', ובה טקסטים וגם ציורים שמתעדים את התמודדות הצוות עם המגפה. את התערוכה יזמה סמנכ"לית הסיעוד והאחות הראשית, גלי וייס, שכבר בתחילת הגל הראשון ביקשה מהאחים והאחיות לתעד את עבודתם, מתוך הבנה שמדובר באירוע שיהפוך להיסטוריה.
"ואז בשבת זה נגמר"
אלומה עמר, מחלקת כתר א' וב'
"כולנו נתבשרנו על נפטר, חולה הקורונה הראשון במדינת ישראל. לא שהגיע לאיש הזה למות, אבל אם הוא כבר נפרד מהעולם הזה, אז לפחות ככה כולם יודעים עליו, יודעים את שמו. אז כמו שפירסמו בחדשות, מדובר באיש כמעט בן 90, לוחם שואה, שנדבק. מה שלא יודעים זה שאנחנו היינו שם איתו בתחילת השבוע. זינקנו מהחמ"ל, רצנו פנימה והתחלנו בהחייאה. דקות קצרות שהרגישו כמו נצח. אנשי צוות ספורים, חום אימים בתוך חליפת המגן הזאת, ולב אחד שפשוט הפסיק לפעום. התחלפנו בעיסויים והיינו כאילו 50 ידיים רק כדי שלב אחד יחזור.
עוד בחדשות:
"בדקות שהייתי עם הידיים עליו פיזית וניסיתי לפעום בשבילו עברו לי הרבה מחשבות. חשבתי לעצמי בהתחלה, שמהיום הזה אני כנראה נפרדת מקירבה פיזית עם קרובים שלי, ועם כמה שזה טוב בשבילו שנהיה שם כמה שיותר, זה מעמיד אותנו בסיכון.
"פעם ראשונה, מאז שאני אחות, שהייתי במצב שבו טובת המטופל מסכנת אותי. אמרתי לו בלב שאם הוא לא מת מהשואה אז זה ממש לא הוגן שהוא ימות מהנגיף המחורבן הזה! ועוד אמרתי לו, שיחזור. בבקשה. אפילו אם זה רק בשביל להיפרד יפה מהמשפחה שלו. ואז הוא חזר. הנחנו לו והוא חזר. סידרנו אותו לפני שיצאנו, והוא פתאום אמר: 'את קצת מכאיבה לי'. בחיים שלי לא שמחתי לשמוע ממישהו שאני קצת מכאיבה לו כמו ברגע הזה. וככה נפעמנו ממנו בימים שאחרי. מאותו יום ניסינו להיות לצידו כמה שיותר. במקום המשפחה שלא יכולה להתקרב.
"אבל אז בשבת זה נגמר. כולנו הרגשנו אבידה. ולא כי הוא הנפטר הראשון מהקורונה, אלא כי איבדנו איש. איש שחשוב למישהו בעולם הזה, איש שעבר דברים. איש שאהב והיה אהוב. וזה תמיד דבר עצוב. כשזה בחדר טראומה, כשזה במחלקה פנימית, כשזה קורונה... כל הזמן. כל פעם מחדש".
"לונה פארק רגשי"
מלכי וייס, מחלקת כתר
"כאשר התנדבתי לעבוד במחלקת כתר, לא יכולתי לשער לאיזה לונה פארק של חוויה רגשית מטלטלת נכנסתי. הבדידות! הבדידות הלמה בי בכל פעם שנכנסתי בסרבל הממגן, עטופה כמו ב'קפסולה' אטומה/שקופה. המטופלים הבודדים שלנו, חלקם ממש מבקשים למות. ואני ניגשת ומסבירה להם שזה לא נגמר כאן - אתם לא תמותו!!! ולא לבד!!! אני פה איתכם. תחליף זמני למשפחה וילדים. בינתיים אצלי בתוך הקפסולה האישית הגוף מתאדה בטפטופי זיעה כאילו זרנוקי מים חמים שוטפים אותי.
"ואז באו השקיות. הניילונים. עטיפה של נפטרים בשתי שקיות ניילון. פלסטיק לא נושם. אני מזהה את הנפטר (שהיה המטופל שלי אך לפני רגע) וחותמת על גבי טופס שמודבק לשקית העליונה. הידיעה שלא יעבור טהרה ויזכה ללוויה קטנה במרחק, והרי הוא איש שראוי לכבוד אחרון. ובכיתי לא מעט מהתרגשות בגלל חולה כזה או אחר. ואז גם המעט שיכולתי לראות מבעד למסכה מיטשטש בגלל הדמעות שאיני יכולה לנגבן - רק לתת להן לזלוג על המסכה.
"היו כל כך הרבה רגעים של חמלה, כמו לשמוע אשה מאושפזת שצועקת במחלקה: 'הצילו!!!' ומיד אחר כך: 'מלכי!!!' וכשאני מגיעה אליה היא אומרת לי: 'מלכי, את המלאכית שלי'".
"רק היא ואני"
עליזה שלר, מיילדת
"הגיעה היולדת הראשונה שאובחנה כחולת קורונה. התנדבתי לטפל בה. התמגנתי ונכנסתי לחדר. ניסיתי לעזור. מדובר בלידה לא פשוטה, בלי מלווה, בלי משפחה, בלי תומכת... רק היא ואני. לא ככה היא חלמה ללדת. בחלומה, האיש שלה היה נוכח איתה בחדר לידה (בפועל הוא היה מעבר לקו הטלפון). בחלומה, אמא שלה החזיקה לה את היד... מצאתי את עצמי מנסה להיות המיילדת, התומכת, ואולי אפילו תחליף לאמא. היו לי חששות. ברור! פחדתי מהדבקה.
אבל ברגע שנכנסתי איתה לחדר לחץ שלילי במחלקת טיפול נמרץ שכחתי מהפחד. נשארנו רק היא ואני, יולדת ומיילדת, שתי נשים זרות ששותפות לחוויה מיוחדת במינה. באותו יום הרגשתי את העוצמה של תפקיד המיילדת, הייתי עם היולדת ’שלי‘ בלבד, רק שתינו, בלי הפרעות מסביב.
"היה לי הזמן לדבר איתה, להכיר אותה לעומק, להבין באמת מה עובר עליה בכל רגע. לא חשבתי על משהו אחר או יולדת אחרת שאני צריכה לטפל בה. באותו יום באותו חדר, כבר לא נכחה הקורונה. כמובן, היו גם רגעים קשים. תהליך ההתמגנות, החום בתוך סרבל המיגון במשך שעות ארוכות. נדמה כי הקושי הגדול ביותר היה הזמן שבו ביקשתי מהיולדת להחליט החלטה קורעת לב: האם להיפרד זמנית מהתינוק או להסתכן בכך שיידבק בנגיף... עד היום לא פגשתי באמא שמוכנה להיפרד מתינוקה מייד לאחר הלידה. הלב לא יכול להבין גם אם המוח קולט. ראיתי יולדת נחושה לעשות את הטוב ביותר עבור התינוק שלה. החלטתה קרעה לי את הלב וגרמה לי לבכי, אבל נחישותה עודדה אותי. הלוואי שכל זה ייגמר מהר, ושלא נצטרך להתמודד עוד עם אתגרים כאלה".
"הוחלט לא להחיות"
דגנית קובלינר,רפואה דחופה וכתר
"אני אחות במחלקת לרפואה דחופה (מלר"ד) כבר שנים רבות, אחות מתאמת החייאה. השתתפתי לא פעם בשיחות על החלטות לגבי סוף החיים. אצלנו במלר"ד זה כמעט תמיד עם המשפחה ולא עם המטופל עצמו.
"נכנסנו אליו ד"ר רמזי ואני לשיחת 'לאן פנינו מועדות', כאשר לד"ר רמזי היה ברור שפנינו מועדות לכיוון אחד בלבד. ד"ר רמזי הסביר למטופל כי ללא הנשמה הוא בסיכון גדול למות בתוך מספר ימים ואילו עם הנשמה יש לו סיכוי להיות מונשם לנצח (אם לא ימות). אי אפשר להסביר כמה קשה לנסות להסביר מצב כזה. לא התפלאתי שלמטופל היה קשה להבין מה משמעות מצבו. ניסיתי לפשט. תיווכתי וניסיתי לעזור למטופל להבין, להפנים. מספר פעמים המטופל אמר לד"ר רמזי: 'איזה מזל שהיא נכנסה איתך'. כמה קשה היה לו להחליט...
"קיימנו שיחת ועידה עם הילדים שלו, ובסופה הוא אמר: 'אני רוצה להילחם!' למחרת בבוקר כבר עבר החייאה. בפעם הבאה שהגעתי למשמרת ראיתי את התיעוד בגליונו הרפואי: 'התקיימה שיחה נוספת עם ילדיו. הוחלט שלא לנסות להחיות או להנשים'. ד"ר רמזי סיפר לי כי לאחר ההחייאה שעבר הצוות הרגיש שהדבר המוסרי ביותר הוא להסביר לילדים את השינוי במצבו של אביהם. כונסה ועדה מיוחדת שכללה אנשי צוות ומשפחה, בסופה נפלה ההחלטה.
"יום שישי, אני במשמרת ארוכה. 12 שעות. א' עוד איתנו. כבר תשוש לגמרי. עשינו שינויי תנוחה, נתתי תרופות להרגעה. חצי שעה אחרי שעזבתי הוא נכנס למצוקה נשימתית ונפטר. הספקתי להיפרד... סגרתי מעגל".
לעדכונים נוספים - חדשות ירושלים
