העולם החרדי בישראל מלא ביצירה, אך כשמדובר בנשים, האתגר גדול הרבה יותר. אז איך אפשר ליצור ולהופיע באותו זמן לדבוק במסורת האמונה? כשהן מגיעות מכל קצוות הרחוב החרדי, חמש נשים חרדיות ומוכשרות נפגשו לשיחה עם mynet ירושלים בה הן מדברות על הכל.
להרים את המורל כשהבן בעזה
אלה קויפמן - צ'לנית וזמרת
אלה קויפמן, בת 52, נשואה ואם לחמישה, מפסגת זאב, ניגנה בצ'לו באירועים וחתונות כבר בעיר הולדתה, בלרוס. כשעלתה לארץ, בגיל 19, חזרה בתשובה והפסיקה לעסוק במוזיקה."חשבתי שזה לא מתאים לי, בתור חרדית, עד שהבנתי שה' נתן לי כישרון בשביל להשתמש בו לקדושה וכך נולדה ההופעה הראשונה שלי שנקראת מנגינת חיי, בה אני מספרת את סיפור חיי בשילוב מוזיקה שירה ונגינה, בנוסף אני משתתפת בעל מיני הרכבים מוסיקליים בהופעות לנשים בלבד".
קויפמן מעלה סרטונים שלה לרשתות החברתיות, כשהיא מנגנת, אך לא כשהיא שרה. היא מתארת פחות אפשרויות וחשיפה שיש לאמנית החרדית כיוון שאינה יכולה לפרסם עצמה ולהופיע בכל מקום, אך יחד עם זאת היא מאמינה בכוח הנשי ומרגישה חיבור ואחדות בקהל של נשים גם כשלא כולן מגיעות מאותו הרקע.
"בשמחה הייתי נחשפת גם לקהל חילוני", היא אומרת ומחדדת, "נשי בלבד כמובן. הסביבה הקרובה מאוד מעודדת אותי להמשיך להפיץ מוזיקה חסידית, בין היתר ניגוני חב"ד שאני מבצעת בצ'לו, וגם שאר סוגי מוזיקה ושירה שמחממים את הלב של הנשים"."באחת ההופעות ישבה אישה אחת והחזיקה את הפלאפון לאורך כל המופע. היה נראה שהיא מדברת עם מישהו.
לקראת הסוף היא ביקשה ממני לשים את הפלאפון יותר קרוב כי אמא שלה בבית אבות במיאמי והיא מאוד אוהבת מוזיקה ורוצה לשמוע אותי. זה היה מאוד מרגש".
מאז המלחמה מרגישה קויפמן צורך להתחזק ולחזק. "הבן שלי היה במילואים בעזה ובשביל להתרומם בחרתי לרומם ולחזק את נשות ישראל. עשיתי הפרשות חלה ושרתי בהתנדבות, כי רציתי מאוד לתרום מעצמי למען עם ישראל. ראיתי צורך בשירים שמחים דווקא, כי למרות המצב, כולן רוצות לשמוח ולהתחזק בחשיבה חיובית, באמונה ובבטחון בה'. אני מודה להקב"ה שאני זוכה מתוך הקדושה לנצל את הכישרונות שלי ולהביא לנשים אור חום ושמחה, ושכל השמחה תהיה לקירוב הגאולה האמיתית והשלימה".
ברכה מהאדמו"ר מבעלז
גיטי פורגס - כוריאוגרפית ורקדנית
גיטי פורגס, בת 41, נשואה ואם ל-6, מרמת בית שמש ב', היא יוצרת רב תחומית. זוכת פרסים של מפעל הפיס והקרן ליוצרים עצמאיים של מנהל תרבות.לתחום הריקוד הגיעה פורגס בגיל 20. "הייתי נשואה טריה עליתי מבלגיה והייתי משועממת", היא מעידה. "הבנתי כי חלום הילדות להיות מורה לא יתגשם בגלל מחסום השפה ונאלצתי לחפש דרכים אחרות כדי להתמקצע ולמלא את היום שלי".ההצעה להשתתף בשיעור מחול הגיעה מחברה ומאז ועד היום המחול הוא חלק ממנה. פורגס מעידה כי לאישה חרדית העוסקת במחול אתגרים גדולים יותר מעמיתותיה במגזר הכללי.
"זו עבודה עם הגוף וזה תהליך שאני בעצמי עברתי אותו. מהמקום של לתפוס את העניין של הגוף וצניעות כדבר שבאים ומסתירים, לבין המקום שהגוף הוא הבית לנשמה והוא קודש קודשים. תנועה זו שפה פנימית שבאה לידי ביטוי דרך הגוף, זו שפת הנשמה ויש לה מקום קדוש בתוך התורה ובתוך הערכים שגדלתי ומהם אני יונקת.אני משלבת תיאטרון מחול בתוך העשייה שלי וזה עדיין אתגר גדול להביא את צורת האומנות הזו ולקרב אותה לקהל שבתוכו אני פועלת. אני רוצה שהקהל הזה יכיר יותר את את האומנות העמוקה ולא יראה את הגוף כמשהו שהוא פסול מלכתחילה".
פורגס, חסידת בעלז, קיבלה ברכה מהאדמו"ר לעסוק במחול, ואין זה דבר של מה בכך במגזר. היא אינה מעלה תכנים לרשתות החברתיות, פרט לסטטוס האישי ולקבוצה סגורה בוואצאפ שצופות בו נשים בלבד, ולקבוצות סגורות של נשים במייל. למרות שהעובדה הזו מצמצמת אותה, כהגדרתה, היא לא רואה בזה בעיה וגם לא בהדרת נשים.
"עצם העובדה הזו כבר סוגרת בפני הרבה הרבה דלתות מקצועיות, אם זה פסטיבלים מקצועיים, או שיעורים מקצועיים שאפשר להשתכלל ולהתקדם, אבל מתוך הצמצום אני יוצרת מרחב אמנותי כי זה גורם לי לצלול לעומק ולמרחב הפנימי של הדברים, לגלות יצירה חדשה ולפתח משהו חדש שאני מאמינה בו. השם רוצה להפיץ מודעות ולהעצים נשים באמצעות הביצועים שלהן".
להופעות שלה מגיעות נשים חרדיות ודתיות, אבל גם חילוניות, למרות זאת היא תשמח להיחשף לעוד נשים שאינן מהמגזר הטבעי שלה. "אני לא יודעת עד כמה בסביבה שלי מבחינים ברמת העומק של התנועה ושל מה שאני עושה, וזה בסדר", היא מסכמת. "סך הכל אני מרגישה עטופה".
"אנחנו צריכות ליצור מאפס"
נירית חוטובלי - זמרת ויוצרת
נירית חוטובלי היא מורה לפיתוח קול, נגינה הלחנה וכתיבה, יועצת ומלווה אמניות בתחילת דרכן. בת 31, נשואה ואם לשניים, מקריית משה. מגיל צעיר שרה והופיעה נירית חוטובלי על במות בבית הספר ובחוגים. היא גדלה בבית דתי אבל מספרת שחייתה אורח חיים מסורתי. "כשהייתי בת 18 שרתי בבתי המלון באילת והחלטתי שזה לא בשבילי", מגלה חוטובלי. "עברתי ללמוד במדרשה לבעלות תשובה וכשהגעתי לבית ספר 'מזמור' (בית ספר למוסיקה המתאים את ערכיו לשומרי תורה ומצוות, א"ז) לראשונה ניתנה לי במה לנשים בלבד".
בבית הספר 'מזמור' הכירה חוטובלי את בעלה אור ומאז ועד היום היא מופיעה לנשים בלבד."ראיתי את הצורך שיש לנשים כמוני לא להתפשר על במה, קהל ונגניות והחלטתי לפתוח קבוצה לנשים יוצרות בירושלים, ערכתי במות פתוחות, חיבורים בין נגניות לזמרות וליווי ותמיכה לכל מי שצריכה כדי שהתרבות במגזר שלנו תמשיך להתפתח".
לצד האתגרים הרגילים בהם נתקל כל מוזיקאי חוטובלי מתארת אתגרים נוספים. "במגזר הכללי יש הרבה במות שאפשר להופיע בהם, בעוד אנחנו צריכות ליצור הכל מאפס. מרבית המקומות המיועדים להופעות לא מאפשרים לנו להופיע רק לנשים וזה קשה מאוד. אני חושבת שבסוף גם הם מפסידים מזה כי גם להם צריך להיות אינטרס לפתח את התרבות ולהעצים כל אישה באשר היא ללא הבדל של מגזר, והם מפסידים אותנו כקהל שיכול לתרום למקום שלהם".
חוטובלי מעלה את שיריה לרשתות החברתיות לאחר שהתייעצה עם רבנים והסביבה שלה תומכת ומפרגנת מאוד. "אני מרגישה שהסביבה משדרת לי כל הזמן להמשיך והפידבקים בהחלט נותנים כוח בדרך". מאז המלחמה הופיעה חוטובלי לנשים מגויסות , אחיות של חטופים ועוד. היא עצמה אשת מילואימניק שאת קשייה היא חושפת באומץ בעמוד הפייסבוק שלה.
"מתחילת המלחמה אני בהישרדות ולחימה יומיומית על הרוח", היא אומרת לנו בגילוי לב, "כבר בשמחת תורה אור יצא למילואים ונשארתי לבד עם הילדים. מצאתי את עצמי מצד אחד מחזיקה בשיניים ומהצד השני דועכת לאט. עם זאת ה' שלח לי כמה שליחות טובות שעזרו לי לעבור את התקופה הראשונית בשלום ויש לי הרבה הכרת הטוב על זה. כשהמסגרות והעבודה התחילו לחזור, מצאתי את עצמי שוב לבד והיה קשה אפילו יותר. הגעתי לאיזה קצה ושנייה לפני שקרסתי לגמרי אור השתחרר".
חוטובלי הוציאה קאבר, שיר של הזמר רביד פלוטניק, 'שלווה בארמנותיך' והקדישה אותו ל"כל הנשים האמיצות, הכואבות, הממתינות ולכל אחיותיי באשר הן, שזקוקות למשהו שירים אותן מבחוץ, למשהו שיציף את הראש שלהן במחשבות מתוקות ולמישהו שיחבק אותן ויאמין ביחד איתן בטוב".
"את טהורה את אשת חיל, את גיבורה את אשת חיל ויתגשמו חלומותייך ותגדלי את ילדייך וכל הטוב עוד לפנייך וכל הטוב עוד לפנייך..", (מתוך השיר).
"כיף נשי בלי להתחשבן"
חיה לאה - מפיקה הופעות ויוצרת תוכן
חיה לאה, בת 35, אם לארבעה, מתל ציון. לצד האמניות שעומדות על הבמה, עובדות קשה מאחורי הקלעים המפיקות, אלו שדואגות לכל הצד הטכני של ההופעה ולפעמים גם לתוכן שעל הבמה. אחת המפיקות המוכרות והמצליחות במגזר היא חיה לאה מ'הבית לאמניות הבמה'.
"בהפקות במה חרדיות, שהן בדרך כלל דלי תקציב, במינימום תקציב צריך להוציא הפקה מושקעת, יפה וכזו שתגרום לצופה להרגיש שיש תוכן רוחני עשיר", אומרת חיה לאה, "אבל לא הרצאה, אלא מופע אומנותי. וארוך!", היא מדגישה, "אישה שמביאה בייביסיטר תצפה להופעה של שעתיים וחצי לפחות, שיהיה שווה את התמורה לכרטיס ולשמרטפית".
חיה לאה מספרת על אתגרים שאפשר לראות כמעט בכל הופעה חרדית."יש אתגרים רגילים של כניסת תינוק יונק לאולם, אוכל, רעש, ולפעמים גם אנשי הסאונד צריכים להיות נשים. אחד הרגעים הצרובים אצלי זה הקטע שאישה מגיעה אלי באחת ההפקות ודורשת בכל תוקף להנמיך ווליום. היא כמעט בכתה שגברים שומעים את השירה מחוץ לאולם".
חיה לאה טוענת שהיא תנסה תמיד למצוא אישה דווקא שתעבוד בהפקה החרדית. "יש נשים מוכשרות בטירוף שאתן להן קדימות, חוץ מזה הופעה עם נשים בלבד נותנת לנו פריבילגיה מסוימת לעשות הכל בכיף, בלי להתחשבן ולחשוב פעמיים על כל דבר. יש בזה חוויה אחרת שפשוט כדאי להגיע ולחוות אפילו פעם אחת".
בשמחת תורה האחרון היה אמור להיות אירוע הקפות שניות לנשים. יותר מ-600 נשים רכשו כרטיסים עד ערב החג, ואז הוא כמובן התבטל. "בתחילת המלחמה היתה הפסקה של ההופעות. אף אחת לא רצתה להופיע, זה היה קשה נפשית. היו המון התנדבויות. באזור חנוכה עולם התרבות התחיל להניע את עצמו. מצד אחד לא נעים לעבוד בתעשיה הזו בזמן מלחמה, מצד שני הפרנסה. כל מי שלא אמן פעיל מתקשה להתפרנס או להתקיים ממענק זעום, בטח מי שמקבל תשלומי שוטף 60. כמפיקה, הפרנסה שלי תלויה בהפקות תוכן/הפקות טכניות שעצרו כליל".
חיה לאה מעלה חומרים לרשתות החברתיות, היא אינה שרה, כך שאין לה בעיה של שירת נשים, אבל היא כן מעלה קליפ מילים שהפיקה עם זמרות חרדיות ללא תמונתן של הזמרות. בסביבה שלה נחלקים לשניים.
"חלק מעריצים של ממש וחלק מעדיפים שלא אהיה ככה בחוצות הרשת, אבל אני אוהבת מצלמה ובכל מקום שהיא נמצאת אני שם ולמרות שבמשפחה פחות מתחברים לפרסום, אוהבים אותי ככה".
"הרב אמר לחזור מיד לשיר"
נעמי קנובל - זמרת
נעמי קנובל, אלמנה, ואם ל-9, מנווה יעקב, היתה אחת הזמרות החרדיות הראשונות שהופיעו לנשים, אם לא הראשונה שבהן. לפני כ-25 שנה היא הופיעה כמעט בכל אירוע לנשים בלבד.
"רוב חיי אני מופיעה במגוון מופעים ואירועים לנשים ובנות, הוצאתי 3 אלבומים וגם הפקתי קלטת לילדים", סיפרה קנובל. "מאז שאני זוכרת את עצמי, הרצון להיות על הבמה בער בי, למרות שאני ביישנית מאוד בטבעי. בגיל 15 ניצחתי על מקהלה בסמינר והפכתי למנצחת מקהלות מבוקשת. עם המקהלה הופעתי, בין השאר, בבנייני האומה כשאני בת 19 בלבד".
במשך שנים רבות עבדה קנובל כמזכירתו של הרה"ג מרדכי אליהו זצוק"ל, שהיה גם רבה. דרך הלשכה והרב היא הכירה את אסתר פולארד ז"ל שהפכה לחברה קרובה, וביקרה את יהונתן בכלא ביחד איתה.
"כשאבי ז"ל נפטר התלבטתי מה לעשות עם ההופעות, הרב הורה לי לחזור לשיר מיד אחרי השלושים ואמר: נשים מתמודדות עם כל כך הרבה דברים, כדי להתגבר הן צריכות שמחה. ואם את יכולה לתת להן שמחה- זו השליחות שלך גם בתוך שנת האבל על אביך".
קנובל אינה מעלה את שיריה לרשתות החברתיות והיא טוענת שאין הדרת נשים וכל עניין 'קול באשה' בא להגן עליה."ברור שהיו לי ניסיונות. באחד האלבומים האולפן התעקש לשלוח שירים לרדיו ולא הסכמתי. זה קשוח, זה מאתגר וזה לפעמים מאוד מאכזב. בוודאי שיהיה לי כיף ללכת לתחרות ריאליטי, אבל יראת שמים מעל הכל".
קנובל מודה שהיא תשמח שהקהל הנשי-חילוני ישמע אותה. "יש לי בת דתל"שית וחברות שלה עפות על השירים והקליפים שלי, זה משהו אחר בשבילן, מימד אחר של שירה". היא נזכרת בחיוך במופע לארגון שעורך פעילויות לאנשים עם מוגבלות פיזית ברחבי ישראל.
"אחרי שהופעתי הרכזת עלתה לבמה והודיעה 'עכשיו נתחיל לרקוד'. הבטתי בה במבוכה, רוקדים? מי? תוך רגע הועברו הכיסאות לצדדי האולם וכיסאות גלגלים נדחפו במעגלים, קביים טסו, בנות הונפו על הכתפיים ובאוויר, טירוף של אושר וכיף! זה היה בהחלט אחד האירועים הכי מדהימים שהיו לי. שרתי עם דמעות בעיניים. בסוף גם לא הסכמתי לקבל תשלום, החזרתי לרכזת את המעטפה ואמרתי שאני רוצה את כל הזכות הזו".
מאז המלחמה קנובל מספרת על הקושי לחייך, לחזק ולהתחזק, לצחוק על הבמה כשהלב בוכה. "יש הרבה בקשות לקומזיצים ולערבי הפרשת חלה שאני מלווה בשירי נשמה, ועם הזמן שעובר, גם התחילו לרקוד. באירוע שעשינו למען חטופה, כאשר המשפחה נוכחת, לא האמנתי שרצו לרקוד".
