בפעם הראשונה שדן גולדברג עלה לירושלים הוא החנה את האוטו ברחוב הרב קוק, שמול כיכר ציון ועצר מונית שתיקח אותו לבית הקפה 'תמול שלשום', שכל ירושלמי יודע שהא נמצא חצי דקה הליכה משם. "לא ידעתי איך להגיע אז לקחתי מונית", הוא מספר וצוחק. "הנהג, במקום לומר לי איפה זה, הסתובב איתי כמעט 20 דקות ובינתיים גררו לי את הרכב. זו היתה ההתחלה שלי בתמול-שלשום".
גולדברג (50), נשוי ואב לתאומים בני 14, מתגורר ברמת שרת וגאה לומר שהוא אמנם תל אביבי במקור, אבל ילדיו הם כבר ירושלמים אמיתיים. "כשדוד ארליך ז"ל הקים את תמול-שלשום החלום שלו היה להביא תרבות לירושלים, פחות עניין אותו האוכל. בזמנו, לפני 30 שנה השיא הקולינרי פה היה אומלט וטוסטים. ואז הוא הבין שצריך למצוא מישהו שיבוא ויעזור לו גם בבק-אופיס ליצור את מה שהוא בעצם חלם שיקרה".
חבר משותף הכיר בין השניים וגולדברג מצא עצמו נוסע על קו ירושלים-תל אביב. "ככה הכרתי את ירושלים לעומק. התאהבתי במקום הזה ועם דוד מצאתי מיד שפה משותפת והתחלנו לעבוד יחד". בסוף לא היתה ברירה וגולדברג עבר לגור בירושלים.
סופרים בגובה העיניים
ארליך ז"ל, שנפטר בדיוק לפני ארבע שנים במהלך הקורונה, לא יזכה כבר לראות את המקום שהקים חוגג שלושה עשורים של פעילות, אבל המקום עדיין חי ובועט למרות הקורונה והמלחמה ומציין את יום ההולדת העגול והמכובד בשורה של אירועי תרבות.
"החלום של דוד היה להקים מקום שבו אפשר לדבר עם סופרים ומשוררים בגובה העיניים ולראות ספרים מסביב, והוא עשה את זה בגדול. גדולי הסופרים מישראל ומחו"ל הקריאו כאן מספריהם", אומר גולדברג בגאווה. "זה לא כמו היום שהספרים זולים ויש חנות ספרים בכל פינת רחוב, זה היה עולם אחר, אז דברים היו יקרים ולהביא את הסופרים והמשוררים לדבר עם הקהל, זה היה משהו חדשני". ארליך עצמו כתב 3 ספרים, ביניהם 'קפה שירה' שהוא הרומן האחרון שלו וכלל סיפורים על בתי קפה.
"דוד היה איש הספר, הוא תמיד היה איש עיתונות ואיש תקשורת, מאז ומעולם ידע ליצור את הקשרים הנכונים. הוא היה איש אהוב, היו לו המון חברים. בזכות זה הוא הצליח להביא את כל הגדולים: מאיר שלו ועמוס עוז ז"ל, דיויד גרוסמן, אתגר קרת ואשכול נבו, והכל ללא תמורה זו הצלחה היסטרית שלו. מעדיין קשה להתרגל שהוא איננו?"מבחינתי הוא עדיין פה, מסתובב איתי. הוא היה איש נפלא, אבא לתאומים גם כן. חבל שהלך".
לדברי גולדברג הקורונה היא זו שהרגה את שותפו, ולא הווירוס, "דוד נפטר 3 ימים לאחר הסגר הראשון. ברגע שסגרו אותנו היה ברור שלקום מזה זה בלתי אפשרי, אנחנו לא מיליונרים שיכולים לשים כסף ולהקים את המקום מחדש. הוא לקח את זה מאוד קשה והלך לישון ופשוט לא קם".
מאז פטירתו של ארליך גולדברג מסרב להכניס שותף חדש. "קשה לי כי דוד הצליח להכניס לפה כל כך הרבה דברים, שזה הוא. למשל התפריטים שמעוצבים בצורת ספרים".
"אחד הוויכוחים הקבועים שלנו", הוא משתף בגילוי לב, "היה זה שלא תמיד אירועי תרבות הם אירועים מרוויחים. הייתי בא לדוד ואומר לו 'תקשיב, אני יכול להביא אירוע פרטי והם ישלמו הרבה יותר'. תמיד היה בינינו ויכוח על זה. הוא היה צריך למות כדי שאני אבין כמה אירועי התרבות האלה חשובים לתמול שלשום, וכמה הם חשובים לי היום".
מקום בגן עדן
הרבה סופרים לא רק הקריאו מספריהם אלא גם כתבו פה. למשל הסופר היהודי אמריקאי, נתן אנגלנדר. "הוא היה קבוע פה. לא היה לו כסף לשלם על כוס הקפה שלו והיום הוא נחשב אחד מהסופרים הבולטים בארה"ב והספרים שלו נמכרים במיליונים".
אבל עיקר גאוותו של גולדברג על היותו של המקום זירת הבליינד-דייט הירושלמי, "יש מעל 250 זוגות שאנחנו יודעים שהכירו פה בפגישה הראשונה. בעקבות זה אפילו הוצאנו ספר בשם 'ספר אהבות' שתיעד חלק קטן מהזוגות שהכירו פה. יש לנו גם 5 זוגות שעבדו פה והתחתנו. כשאני חוצה כביש באור אדום אני בכלל לא מסתכל ימינה ושמאלה, אני יודע שאני אני מגיע הישר לגן עדן רק בזכות זה".
על אוטובוס לעזה
את ימי הקורונה המשעממים ניצל גולדברג ללימוד נהיגה על אוטובוס, חלום ישן שהחליט להגשים. בשבעה באוקטובר התקשרו אליו ממשרד הביטחון וביקשו ממנו להסיע חיילים לדרום. "במשך 60 יום הייתי צמוד לחיילים סדירים, ישנתי באוטובוס עם חיילים, הכנסתי והוצאתי מעזה, ואני רוצה להגיד לך שעד היום אני מחכה שהם יחזרו כבר כי אני מתכנן להם פה ארוחת פאר. מגיע להם. האופטימיות שהם הכניסו בי, אחרי שהם איבדו 3 חיילים ואת המח"ט שלהם ואת המפקד פלוגה, הם עולים לאוטובוס כשאני נוהג ואני לוקח אותם לעזה, והם שרים כל הדרך להילחם ולהציל את המדינה. איזו מדינה יש לנו, רק חבל שאנחנו מאוחדים רק בשעת צרה".
בגלל המלחמה הוחלט לציין את חגיגות השלושים באופן סולידי, "התחלנו כבר עכשיו בסדרת אירועי תרבות, במאי נציין מאה שנה ליהודה עמיחי, והשיא יהיה ביוני עם אתגר קרת, רונה קינן ואחרים. שווה לעקוב".
