את תחום אומנות החושים אהב מיכאל סיימן מאז היותו ילד. למרות זאת סיימן, בן 26 מבית הכרם, נשוי למיכל, הלך בכלל ללמוד מנהל עסקים ולתקופה עזב את תחביבו.
"רוב התחום של המנטליזם הוא תחום שאנשים יותר מכירים בשנים האחרונות", הוא אומר לידיעות ירושלים, "אבל זה קיים הרבה זמן. אני עושה את זה מאז שאני בן 9. כששיחקנו קלפים בכיתה היה ילד שהיה עושה טריק כזה שלא הבנתי איך הוא עושה את זה והתחלתי לעקוב וללמוד לקרוא אנשים ואיך הם מגיבים. המופע הראשון שלי היה בגיל 11 בפני ילדים, משפחה ושכנים שגרו לידינו. היה יום הולדת לשכן. קיבלתי 100 שקל", הוא צוחק. "זה הרגיש מדהים".
כאמור, כשהתבגר עסק בבניה ולמד מנהל עסקים בהתמחות בנדלן. ואז הגיעה הקורונה, וכמו לרבים, שינתה גם את מסלול חייו של סיימן.
"בתקופת הקורונה התחלתי לעלות תכנים ברשתות החברתיות והיו סרטונים שהתפוצצו בקצב מסחרר והגיעו למיליוני צפיות. התחלתי להופיע בזום והחלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות. אני מאוד אוהב את זה. אני חושב שזה בזה מלא שליחות. לשמח אנשים ולגרום להם לשמוח. אני מופיע בכל העולם עכשיו: אנגליה, צרפת, טורקיה, ציריך וכמובן ארצות הברית".
מה אמרו על זה במשפחה? "מאז ומעולם במשפחה שלי מאוד תמכו בקונספט של להתפתח וללמוד. אני מנגן גם על 4 כלי נגינה, תופים, סקסופון, פסנתר וגיטרה. כשאמנות החושים היתה בתור תחביב זה היה כיף, אבל כשהחלטתי להפוך את זה למקצוע, היו דפיקות לב. אמא שלי תמכה והתגאתה בי, אבל אנשים שאלו ורצו להבין למה בחרתי בזה, והייתי צריך להוכיח את עצמי כדי שיגידו: אנחנו מבינים לגמרי למה הוא עושה את זה. עם זאת המשפחה דחפה שאסיים את התואר כדי שתהיה עוד אופציה".
המקצוע המעניין בו בחר סיימן הביא אותו לפגוש אנשים מאוד מעניינים. אני תמיד נמצא עם אמנים אחרים מאחורי הקלעים, שזה מאוד כיף. להיות עם יונתן מרגי, או אנה זק ומלא אנשים שאתה פוגש בברנז'ה הכללית, זה תמיד נחמד. כל יום זו חוויה. זה לבחור את החוויות ולחיות אותם. אני לא מרגיש שאני עובד וזה כיף לי. ישבתי והתחברתי עם שח ממשפחת המלוכה מבחריין, הקשר התחיל לפני המלחמה והוא מאוד פרו ישראל. הוזמנתי אליו עכשיו לבחריין, להופעה".
ואם הזכרנו מלחמה, אחרי חג הסוכות האחרון היה אמור סיימן לטוס לארצות הברית לסדרת הופעות. אלא שאז נכנסו מחבלי חמאס לעוטף עזה והמלחמה שינתה את התוכניות. סיימן מצא את עצמו נוסע לבסיסים בכל רחבי הארץ, לעיתים הצטרפה אליו אשתו, מיכל.
"היינו בשדה תימן, התיישבנו עם חייל ודיברנו איתו. הוא סיפר שהוא 4 חודשים בשדה לחימה והוא לא יודע איך הוא חוזר למציאות", הוא משתף, "זה מאוד מעניין שיש הרבה צורך להיפתח לאנשים. בתחילת המלחמה הופענו בבסיס על גבול עזה והיה שם, במקביל למופע, ארגון שעשה מנגל לחיילים וכשהוציאו את הבשר היו חיילים שהתרחקו ואמרו אנחנו לא יכולים להריח בשר. מישהו שם אמר: עברתי 500 גופות כדי לפתוח להם את הפה כדי לזהות אותם לפי השיניים".
דווקא המלחמה נתנה משמעות גדולה עוד יותר לעבודה של סיימן וההופעות מול חיילים בבסיסים העמיקו את תחושת השליחות הגדולה שהוא מרגיש היום. "אתה פתאום נותן להם שעה של ניתוק מהמצב והם צוחקים, לגרום להם לשמחה של שעה זה מדהים, אי אפשר להסביר כמה זה כיף שאני מסוגל לעשות את זה לאחרים".
חודש אחרי המלחמה נאלץ סיימן לטוס לארצות הברית בשל התחייבויות של הופעות ואירועים שהוא חייב לטוס אליהם. אבל גם שם הוא לא שכח את המלחמה והזהות הישראלית ושיש לו כוח להשפיע."בארצות הברית ניסיתי להעלות את המודעות לישראל ולעשות כבוד למדינה שלנו. אני מופיע בפני כל הקהלים, גם במהלך המלחמה: ערבים, נוצרים וכמובן יהודים". ֿ
אמן חושים, זה כישרון או למידה? "אני חושב שזה שילוב מאוד מעניין. אם אני צריך להקביל את זה למשהו, הייתי מקביל את זה לתחום המוסיקה. כל אחד יכול ללמוד לנגן בפסנתר אבל לא כל אחד יכול להיות מוצארט. יש אנשים יותר מוסיקליים ויש אנשים פחות מוסיקליים".
סיימן אומר כי בתחום של קריאת מחשבות הוא אינו יודע מה האדם חושב אבל הוא לומד איך הוא חושב. "זה בעצם מתבטא בכל החושים, זה ללמוד לקרוא את שפת הגוף שלו, את תווי הפנים שלו, ללמוד דפוסי חשיבה, דברים שאני חושב שכל בן אדם יכול ללמוד עד רמה מסוימת, אבל יהיו אנשים טובים יותר וטובים פחות. כמו שאת נכנסת לחדר ורואה על מישהו שאת מכירה אם הוא עצוב או שמח, זו הרמה הפשוטה יותר של מה שאנחנו מזהים. אם אני צריך לפרק את זה טיפה יותר להבנה הייתי אומר שזה מתבסס על לחפש תגובות מסויימות שהאדם מגיב או דברים מסוימים שהוא אומר כתוצאה ממחשבה על דברים מסוימים, כשמישהו חושב על שם ואני מנחש את השם, נגיד אני אגיד את האלף בית ואני אדלה אותיות או סימנים על תגובות של הבן אדם ואז אני מסוגל להרכיב את זה לשם".
ומה עושה אמן חושים כשהוא נוסע לארץ בה אנשים קוראים לילדיהם בשמות שהוא בכלל לא מכיר? לסיימן יש שיטה."לפעמים אנשים מנסים לאתגר אותי יותר ויחשבו על שם חיבה או שם שהוא לא מוכר בכלל, אז לפעמים אני אטעה באיזה אות ואמקם אותה לא נכון. כשאני טס לארץ אחרת, שיש להם שמות אחרים שאני לא מכיר, אני תמיד אוהב לחפש בגוגל 'מאה השמות הכי מוכרים ומפורסמים שם' וללמוד אותם כדי שזה יקל עלי ויעזור לי להגיע לתוצאות".
לעומת הפן של קריאת המחשבות, סיימן מדבר גם על היכולת להשפיע. ככה עושים אמני החושים הגדולים שכותבים משהו קודם ההופעה ואז גורמים לקהל לחשוב כמותם. "יש את הפן של הלקרוא אנשים ויש את הפן של הלהשפיע על אנשים, אני יכול לכתוב משהו ועל פי הסגנון של הבן אדם והאישיות שלו, לגרום לו לבחור את אותו הדבר. הופעתי בניו ג'רזי, כשירדתי מהבמה ניגש אלי מישהו וביקש ממני שאצטרף אליו לפגישה עסקית יום למחרת בלוס אנג'לס ואחרי הפגישה אגיד לו מה אני חושב, לא עשיתי את זה כי לא הרגשתי בנוח לעשות את זה, אבל זה בהחלט אפשרי".
לסיום סיימן מחליט להרשים אותי. אנחנו עולים לשיחת וידאו והוא רושם מולי משהו על מחברת ואומר לי תבחרי מספר מ 1 עד 100. אני בוחרת 7, הוא הופך את המחברת, שלא יצאה לרגע מטווח הראיה שלי ואני רואה 7. "איך ידעת"?, אני נדהמת. עוד לא הכרנו בכלל. הוא צוחק ואומר: "בואי נעשה עוד אחד". יש לי חפיסת קלפים", הוא אומר ומראה לי חפיסה סגורה.
"בחפיסת הקלפים יש לנו 2 צבעים, מה את בוחרת"? "אדום", אני משיבה. "לב או יהלום"? "יהלום", אני מאתגרת ובטוחה שהוא לא התכונן לזה. "מספר מ 1 עד 10 או נסיך, מלכה וכו"? "נסיך". עכשיו אני בטוחה שהתקלתי אותו. סיימן מוציא את הקלפים מהקופסא. הוא מראה לי את הקלפים ורק אחד מהם מסומן. הקלף בו בחרתי. נסיך יהלום אדום. חבל רק שאי אפשר להשפיע על מנהיגי החמאס והחיזבאללה לבחור במה שאנחנו רוצים.
