יואלה אוחיון | מתגוררת באפרת, גוש עציון
"אני נוסעת כל יום מהבית ברכב פרטי לעבודתי בכניסה לירושלים דרך כביש המנהרות. לוחות הזמנים של האוטובוסים אינם אמינים, ולכן התחבורה הציבורית אינה אופציה רלוונטית כשצריך להוציא ילדים ממסגרות בצהריים. אני משתדלת לצאת מאוד מוקדם בבוקר ובחזרה מהעבודה כדי לחסוך את העמידה בפקק ומתעדכנת במצב הכביש בקבוצות וואטסאפ כדי לתכנן את הנסיעה.
"כל דקה שאני מתעכבת לצאת מאריכה לי את הדרך בכמה דקות. כך, אם ב־6:30 הנסיעה אורכת כחצי שעה, בימים שאני מפזרת את הילדים למסגרות ויוצאת מאפרת ב־7:45 הנסיעה אורכת פי שניים זמן ופקק מזדחל כבר מהכניסה הצפונית של היישוב.
"הכביש ברובו עם נתיב אחד וללא שוליים בקטעים מסוימים, כך שאין לאן לברוח אם רכב נתקע או שמתרחשת תאונה. לעיתים כל הכביש נסגר שעות לפינוי המפגע ועומדים בפקק בחוסר אונים עד לפתיחת הציר. בחזור היציאה מירושלים מאוד פקוקה, בעיקר בגלל עבודות והשבתת רמזורים. יש ימים שאני פשוט עומדת בחניה ולוקח לי חצי שעה להתחבר לכביש בגין.
"בשבוע שעבר אומנם נפתחה המנהרה הצפונית המחודשת של כביש 60, כך שמורגשת הקלה מסוימת בעומסים. זה נותן תקווה שברגע שיסתיים פרויקט הרחבת כביש המנהרות המצב ישתפר משמעותית.
"הייתי ממליצה להפסיק עבודות בכניסה לירושלים בשעות העומס, לדאוג שכל עמדות מחסום המנהרות יהיו פתוחות כל הזמן כדי למנוע היווצרות של עומס סתמי. כמו כן יש להשלים את הרחבת כביש 60 מצומת אל־חאדר דרומה, אחרת הפתרון לא יהיה אפקטיבי. נקווה שהממשלה החדשה תאשר את התקציבים הנדרשים לכך".
עקיבא לם | מתגורר בכרם רעים, מערב בנימין
"צומת הטי ביציאה מכרם רעים הוא צומת דרכים במובן העמוק של המילה. ימינה או שמאלה, ציר 60 או דווקא 443? שניהם לירושלים, אבל כל דרך מסויטת בעצמה. וייז, כמו מדינת ישראל, בדרך כלל בוחר בימין וטוען שהדרך הזו קצרה יותר. אבל כמו הימין, הוא כולל יחסים מתוחים עם פלסטינים שעל הכביש. פנייה שמאלה כוללת 'היפרדות מהפלסטינים', אבל גוררת עמידה במקום מהמחסום, לפעמים גם לפני. מה וייז אומר? דקה אחר דקה הפער בין ציר 60 ל־443 מתהפך. חייך, אכלת אותה.
"הכניסה ממעבר חיזמא, העלייה לפסגת זאב והירידה לגשר ולבסוף חיפוש אחר חניה - והדרך הופכת מכזו שצריכה לקחת שעה לכל היום לכמעט כפול מכך. יש לכם המלצות לפודקאסטים חדשים? נראה לי שכבר שמעתי הכל".
אורן כהן | מתגורר בתל אביב
"כעובד השירות הציבורי עלי להתייצב כל בוקר ב־8:30-8 במקום עבודתי בקרית הממשלה בירושלים. אין לי רכב ואני מתנייד בתחבורה הציבורית, לרוב באוטובוסים. ברכבת ישראל אני נוסע רק לעיתים, מכיוון שאני לא גר מספיק קרוב לתחנת רכבת ועלול להמתין זמן ממושך במידה שאפספס אותה. כדי שלא לאחר, אני קם כבר בחמש בבוקר כדי לצאת מהבית בחמש וחצי, וכל זה כדי לעבור את שער הגיא עד 6:30. היה ולא התמזל מזלי ויצאתי מאוחר, הרי שלקראת שבע אני בשער הגיא, וכנראה אזדחל לבירה עם יתר התנועה, שהולכת ונגדשת בשעות האלה. כך הנסיעה נמשכת באיטיות בלתי נסבלת עד הפיצול לכביש 16. כשאני נוחת באזור התחנה המרכזית אני הולך ברגל לקרית הממשלה, אבל בימי חורף גשומים 'המייל האחרון' הזה הופך לבלתי נסבל.
"החזרה הביתה לא פחות מאתגרת. אומנם הנת"צ של כביש 16 מבורך, אבל בהתנקזות שלו אל כביש מס' 1 היציאה אורכת כ־20 דקות וקיימת שם גם ההאטה בשער הגיא עד לטרון. כך שאני יוצא מעט אחרי 17:30 ומגיע לתל אביב ב־19:00. ויש לי כמובן עוד אוטובוס אחד להמתין לו שייקח אותי הביתה.
"הנסיעות האלה סוחטות פיזית ונפשית, ובתקופת הקורונה מאוד שמחתי לעבוד מהבית. קשה להיות חד ועירני בעבודה לאחר מסע ארוך שכזה, וגם כשאני מגיע הביתה אני עייף ומותש מאוד. לא פשוט, קשה ומתיש. למרות זאת אני מעדיף זאת על פני רכב פרטי ולהימנע מזמנים ממושכים על ההגה ומהסתבכויות עם חניה בעיר".
