27.1.21 יום חמישי, חצות.
כמעט בדרך קבע אני נכנס לישון ב־12 בלילה. הבעיה היא שכבר כמה חודשים, בגלל מצבה של בית"ר, המונח 'ללכת לישון' איבד רלוונטיות. המציאות היא שאני מתהפך מצד לצד אינספור פעמים, מריץ בראש אינספור תסריטי בלהות עם עיניים פקוחות. מה יהיה אם הקבוצה תרד ליגה? מה יקרה אם תתפרק? יהיו משכורות? יישארו שחקנים? איך נסתכל לאוהדים בעיניים כשהם ואנחנו בדיוק באותו מצב של חוסר אונים? ואיך לעזאזל משלמים על בית הספר של הילדים? איך עוברים את החודש הבא בלי לקבל טלפון מהבנק? ואולי בכלל הכל יסתדר והפאניקה מיותרת? מיליון שאלות בלי תשובה אחת.
בארבע לפנות בוקר, אחרי ארבע שעות שבהן אני מתהפך כמו סטייק שכבר נשרף, אני רץ לטלפון הנייד, נכנס לכל אתרי הספורט האפשריים. אולי פתאום תהיה כותרת עם בשורה. אולי מצאו פתרון, רוכש, הלוואה, תרומה. פיזית זה כמו קוצר נשימה שבו מחפשים את המשאף ולא מוצאים. אני סוגר את הטלפון באכזבה עצומה וחוזר למיטה. בסוף הגוף נרדם מעצמו. שינה קלה, טרופה, מצב שאני לא מאחל לשונאים שלי.
28.1.21 יום שישי.
בכל השיגעון הזה מנסים להתרכז בכדורגל. לדעת שיש מחר משחק חשוב בחיפה, שהדרך לשאוב קצת עידוד ואופטימיות היא דרך המגרש. אני מתארגן לאימון כאילו אני הולך למסיבה הכי חגיגית בעולם. בכל זאת, כשיש מצוקה, השגרה הופכת לאירוע מכונן. אני נוסע לשפיים להתאמן, חושב בדרך על יוסי מזרחי היקר שהחליט שמספיק לו ומתפלל שאצל גל כהן הקארמה תהיה אחרת. מגיעים לאימון. כל הסיפורים על אווירת נכאים ועל שכונה וכל מיני סיסמאות שנועדות לקבע את גודל המצוקה שלנו לא קשורים למציאות. אנשים דרוכים, אומנם מכונסים בעצמם ומודאגים, אבל כמה שזה יישמע לכם מוזר, נותנים את טיפת הזיעה האחרונה שלהם על הדשא. יכול להיות שכל האגרסיות שנאגרות בתוכנו מתפרקות כשאנחנו מגיעים למשחק אימון פנימי או אימון כושר.
אני לא רוצה שתצחקו אבל בבטן התחושה היא שאנחנו חוזרים מחיפה עם משהו. אי אפשר לבוא בטענות לאמונה, גם אם בסוף אתה חוטף מהמציאות כאפה מצלצלת לפנים. בשעות הצהריים אני חזור הביתה. אין כמו האווירה של יום שישי. הריח של הבישולים, השבת שנמצאת בדלת. עד לפני כמה שבועות הייתי מקפיד ללכת לבית הכנסת שליד הבית בשכונת ארנונה. בזמן האחרון אני לא מגיע, לא יכול להכיל את הסיטואציה שאנשים בשנות השבעים והשמונים שלהם, שכל אחד מהם יכול להיות סבא שלי, מחבקים אותי ושואלים: "מה יהיה עם בית"ר?" מבקשים ש"נציל את המועדון".
מספרים שהם, כמונו, רואים איך אהבת חייהם נגמרת להם מול העיניים. אין לי את כוחות הנפש להסביר, לעודד, להבטיח הבטחות שאולי לא יהיה להן כיסוי ולהסביר שהתהפכו לי החיים בזמן האחרון, שהפרנסה שלי בסכנה, שהבית שלי בסכנה, שהמקום שאני הכי אוהב בעולם טובע לאיטו ולא מצליחים להושיט לו יד ולהוציא אותו מהגלים. אני משקר בלי בושה לילדים שלי ש"היום לא הולכים לבית הכנסת כי קר". לך תסביר להם שאבא שלהם כבר לא יכול לשאת את התחינה מאנשים ואוהדים טובים להחזיר את בית"ר לחיים.
אני אוהב את ארוחות שבת, במיוחד שאשתי מור היא בשלנית אלופה. אבל אני לא יודע אם אתם מכירים את התחושה הזו שלשום דבר אין טעם, והנאה, לא משנה מהי, נבלעת בתוך המערבולת הרגשית והנפשית של המציאות. בהומור, אמרתי בשישי האחרון שאני כמו חולה קורונה שאיבד את חוש הטעם והריח רק בלי לחטוף את הנגיף. זה לא מצחיק.
29.1.21 יום שבת.
תחושה מוזרה לפני משחק. יש דריכות, יש מוטיבציה, יש אטרף להרים את הנקודות מהרצפה ולחזור סוף סוף את הדרך הארוכה מהצפון עם חיוך. בדרך לסמי עופר אני מקבל הודעות מאדווין ג'סי ומרקו יאנקוביץ'. "לא גדלנו בבית"ר ואנחנו לא קשורים כבר למועדון, אבל זה מקום מיוחד שחשוב לעיר, לאנשים. אתם חייבים לשמור עליו ולהישאר בליגה. בהצלחה היום", הם כותבים. לא יודע מקצועית וגם לא רוצה לחוות דעה. היו פה ויש גם היום אנשים טובים שאכפת להם מבית"ר, גם אם מבחוץ זה לא נראה ככה.
מגיעים לסמי עופר. חדר ההלבשה שקט מאוד, אבל לא שקט מקפיא אלא מכוון מטרה. אני רואה בחימום איך אנשים בעיניים משדרים שאנחנו באים לעשות כאן משהו. אני אוסף את השחקנים. "מה שיהיה מחר לא תלוי בנו. אין מצב שאנחנו יוצאים מכאן בידיים ריקות", אני אומר להם. מתחיל המשחק. משום מקום ועוד לפני שהספקנו בכלל להיכנס למוד של משחק, אני רואה על לוח התוצאות הפועל חיפה 4, בית"ר ירושלים 0. זה נראה כמו מתיחה או עוד חלום בלהות. בדקה ה־20 אני מרגיש את הירך ואת הישבן. כאבי תופת. כבר כמה שבועות אני מקבל זריקה כדי לשכך את הכאב ולשחק. אני מסמן לספסל שיש בעיה. צועקים לי למשוך עד המחצית. כואב לי. במקום הפגוע, בלב, בכל מקום בגוף. אין מצב יותר גרוע מאשר זה שבו אתה לא יכול להיעלם ולא יכול להילחם.
אני מחנה את המכונית ב־12 בלילה בחניה של הבית. יושב באוטו, חושב, משחזר מהלכים מהמשחק, מתפלל, נאנח, ככה. כמו תמהוני יושב ליד ההגה עד רבע לשתיים לפנות בוקר. הראש מבקש לעלות הביתה, הגוף מסרב. פיזית ונפשית אני מפורק.
30.1.21 יום ראשון.
שעות השינה שלי ממשיכות להיות הזויות. נרדמתי ברבע לשש, התעוררתי בשמונה וחצי. את הבת הקטנה, אריה, בת ארבעה חודשים, השארתי איתי כדי להחזיר את השפיות. מהרגע שפקחתי עיניים הטלפון מתפוצץ משיחות והודעות של אוהדים ושחקנים שמבקשים תשובות, מחפשים תקווה. לכולם אני אומר ש"יהיה בסדר", אבל לא מאמין לזה בעצמי. אני מתקשר לאלי אוחנה. השיחות עם אלי מחזירות לי את השפיות. אני מבטיח לו שכל דבר שיידרש אני כקפטן אעשה לטובת המועדון. אני לא מקנא במה שאלי עובר. הוא יחד עם מוני ברוש וחיים נבון נלחמים על המועדון. בסוף הם, ההנהלה, התקווה שלנו לפני כל רוכש או תורם פוטנציאלי. אף אחד לא היה נשאר רגע אחד נוסף בבית וגן במקומם. אני מצדיע להם.
31.1.21 יום שני.
מאז שעות הבוקר השחקנים, החברים שלי, מתקשרים. אחד מספר שהוא לפני חתונה, אחר שהוא בדיוק חתם הסכם על שכירת דירה. אנשים לא יודעים מה לעשות. באתרי האינטרנט מדווחים שבית"ר בדרך לקבלת הלוואה. אני מגחך, לא מאמין לכלום. שבענו כבר מסיפור סטפן מלול ודומיו. אני אומר לשחקנים שאם יגיעו לפתרון הוא יגיע לפתע, בזבנג וגמרנו, בלי רעש. מי שרוצה לקנות קבוצת כדורגל או להציל אותה, קודם מזרים כסף ורק אז מקבל פומבי. הזמן הולך ומתקצר, הדאגות מתרבות, שעות השינה מתמעטות. אני מסתכל במראה וקולט שפתאום יש לי המון שערות לבנות על הראש ושיבה על הזקן. אח, בית"ר, בכמה חודשים הזדקנתי בגללך בכמה שנים טובות.
1.2.21 יום שלישי.
מההלוואה, שעליה דווח, כבר לא ייצא כלום. אני מגיע לבית וגן בבוקר. המקום רועש וגועש. בחדר האסיפות כולם באטרף. השחקנים בטוחים שהם יקבלו מחר מחרתיים מכתבי פיטורין ויישארו בלי קבוצה ובלי פרנסה. "המועדון הולך לתקוע אותנו", הם אומרים. אני מנסה להרגיע את כולם, להבטיח שאף אחד לא ייזרק לכלבים. שלושה ארבעה שחקנים אני מחזיק בשיניים, 'יושב' עליהם שלא יעשו מעשה פזיז. בפני שחקן אחד התחייבתי שאעזור לו כלכלית אם יזדקק. יוצאים מבית וגן שבורים לגמרי. בערב מסתבר שג'קי בן זקן הציל אותנו. יש אור בקצה המנהרה. בערב אני יוצא עם אשתי מור למסעדה. צריך לבקש ממנה סליחה כי גם כשאנחנו יחד בבילוי אני לא מקדיש לה תשומת לב כי הטלפון לא מפסיק לצלצל והעוברים ושבים לא מפסיקים לבקש שנשמור על בית"ר. אני כבר לא מאמין לכלום.
2.2.21. יום רביעי.
אנשים אופטימיים. נאיביים. קמו בבוקר עם הסיפור של ג'קי אבל יש לי יותר מדי קילומטרז' כדי להבין שעד שדברים לא קורים באמת, אין מה לבנות עליהם. מגיעים לאימון. מציגים לנו את שרון מימר. "אם לא הייתי מאמין בכם לא הייתי פה" הוא אומר לנו. "עכשיו נדבר על הדשא". הסיפור של ג'קי בן זקן מתברר בסוף כמשהו שלא יקרה. הכוחות נגמרים. אני מנסה להיות חזק בשביל כולם אבל לפעמים שואל את עצמי איפה אני יכול לשים את הראש. הנאמנות שלי היא מוחלטת, אבל היא לא העניין. גם לא אם יהיו לנו משכורות עכשיו או בעוד כמה שבועות. יש כאן מועדון כדורגל, אנשים, פרנסה, קיום. המצב הכי גרוע שיכול להיות והיה כאן אי פעם. לא נשאר מה לעשות חוץ מאשר להתפלל. בסוף, אני כמו אבא שדואג לילדים שלו וחרד להם אבל שומר על פאסון. אולי בסוף כשהכל ייגמר בטוב, הכל יתשחרר אצלי. נקווה לבשורות טובות, אופיר.
