השבעה באוקטובר שרט דור שלם. עוד שנים ידובר על הפוסט טראומה של האירועים לפני שנה. אבל בתוך כל החושך הזה היו גם כמה נקודות אור, שהחזירו לכולנו במשהו את הגאווה הלאומית ואת האמונה שאולי יש תקנה למקום בו אנחנו חיים. אחד הפרוז'קטורים במקרה הזה, הוא קשר הפועל חדרה מנשה זלקה.
זלקה, לוחם צנחנים ששירת כ־120 ימי מילואים בחזית, הוא לא רק דוגמא ומופת וגיבור, הוא שינה, גם אם בצורה מינורית, את התדמית שיש לחלק מכדורגלני ישראל מאז ומעולם. אלה שתמיד השם הנרדף שלהם היה מועדונים ודוגמניות, ממש לא פזצט"א ופלנלית.
אף חובב כדורגל לא נותר אדיש לתרומה של זלקה. אוהדי הפועל ב"ש קיבלו אותו בתשואות. אוהדי בית"ר ירושלים חיכו לדקה ה-15, מספר החולצה שלו, וקיבלו אותו בסטנדינג אוביישן שגרם לו לחנוק את דמעות ההתרגשות בזמן שהוא תוקף את השער של מיגל סילבה ב'טדי'. החיבוק הזה היה מנת חלקו כמעט בכל קבוצות הליגה ששיחקו מול חדרה.
בסופו של יום, זלקה לא רק תרם תרומה אדירה למדינה, הוא גם תרם לתדמית של הענף, לקירוב לבבות ולאיחוד בין היציעים. במציאות בה עד לא מזמן אוהדים היו קובעים שעה ומקום כדי להפליא אחד בשני את מכותיהם בגלל צבע, סמל ושם הקבוצה שהם אוהדים, כשקהל שר שירי שואה וכשהשמחה לאיד חוצה כל קו אדום אפשרי - זלקה עשה כאן מצווה אדירה.
כל זה, כמובן לא תקף לאוהדי בני סכנין, שהם אמנם משחקים בליגה בישראל, מקבלים קצבת ביטוח לאומי מהמדינה ושירותי רפואה וחינוך וחיילי צה"ל שומרים גם עליהם, ובכל זאת הם מרשים לעצמם לקלל את זלקה ולבזות את ההמנון. בכל מקרה, זלקה, אנחנו מצדיעים לך.
הניצחון של אורן
ה־1 באוגוסט, אולימפיאדת פאריז. אורן סמדג'ה, שבכלל שקל האם לצאת לאירוע הספורט הגדול בעולם אחרי שחווה אובדן שאין קשה ממנו - מחבק את פיטר פלצ'וק שהרגע זכה במדלית ארד בג'ודו.
סמדג'ה, המאמן, שכל חודש וחצי לפני היום הזה את בנו עומר ז"ל שנפל בפעילות מבצעית בעזה. קשה להבין איך אבא שעולמו נחרב בבת אחת, מוצא את הכוחות להמשיך הלאה כדי לסגור את המעגל עם החניכים שהוא מלווה שנים. דואג שבלב גל האנטישמיות והשנאה כלפי כל מה שהוא ישראלי ויהודי - דגל המדינה יתנוסס בגאון ויראה לעוכרי ישראל מסביבנו, ששום דבר לא ישבור אותנו.
וכך התבטא המאמן דקות ספורות לאחר הבטחת המדליה: "באתי לפה עם הרבה מאוד רגשות, היה לי מאוד קשה להגיע ואני לא אדבר על זה כאן כי זה רגע משמח, לצד האבל הגדול שלי על הבן שלי עומר אני חושב שהמדינה מקבלת פה את יחסי הציבור הכי טובים שיש, אנחנו אוהבים, לא מחרימים.
"גם בשבעה ידעתי שאגיע לפה והכנתי את עצמי לקראת האירוע לאט לאט". מבחינתנו, אורן, מגיע לך זהב.
נלחמים על הרש
ביום היר אחד, קם מועדון כדורגל לא גדול במיוחד, יחד עם אוהדיו ומחליט שהוא לא שוכח, לא מוותר ונאבק בכל הכח כדי להחזיר את החבר שלהם ליציע הביתה אחרי שנחטף לעזה על ידי טרוריסטים. זה היה יכול להיות תסריט לסרט מדהים אבל בפועל זהו סרט טרגי מאין כמוהו.
הרש גולדברג פולין ז"ל היה מגיע לכל משחק של הפועל ירושלים כדורגל וכדורסל. הוא היה אדום בנשמה. חבר ליציע סיפר שההגדרות "באש ובמים" "ולעולם לא תצעדי לבד" שהפכו מזמן לקלישאות - היו עבורו דרך חיים.
אז אחרי שהרש נחטף בשביעי באוקטובר, אוהדי הפועל ירושלים הפכו את העולם כדי להשאיר את המאבק להחזרתו בתודעה. הם הגיעו לאוהדי ורדר ברמן הגרמנית שהניפו שלטים ודגלים שקראו להחזרתו; באו לכל משחק של הקבוצה עם חולצות הנושאות את דיוקנו ודגל ענק שפרשו עם פרצופו היפה ביציע.
הם התייצבו בבלפור כשהתברר שעיסקת חטופים שוב נתקעת והפגינו. הם הראו איך אוהדים, שלעיתים הם שם נרדף לתדמית שלילית - יכולים להפוך לכח שמחבר קצוות, שומר על הקהילה, וערב לאח לא ביולוגי, שעטה צעיף כמו שלהם לאורך שנים ושר איתם את כל השירים.
גולדברג פולין כבר לא יזכה לשבת ב'טדי' או ב'ארנה'. ההלוויה שלו, שהיתה מפגן של כבוד מצד האוהדים האדומים, תיזכר שנים קדימה. הדמעות עליו, שהיו מנת חלקה של מדינה שלמה, היו מלוחות במיוחד בקרב כל מי שהפטיש והמגל האדום של עיר הבירה הוא חלק מהזהות שלו. איך הם אמרו? "יהי זכרך מהפכה".
גם במשחק ביום ראשון השבוע מול מכבי פ"ת, תמונתו המשיכה להתנוסס על מסכי הענק ב'טדי'. הקרב הזה נגמר בהפסד צורב אבל תהיו בטוחים שאם הרש היה כאן הוא היה מחבק ומודה לכל אחד ואחד שלקח חלק בניסיון להחזיר אותו הביתה.
בועטים מכל הלב
מאז השביעי באוקטובר הצטרפו למעגל קטועי הגפיים בישראל כמעט 70 קטועים חדשים, ביניהם בן בנימין, שיחד עם בת הזוג שלו גלי, כל אחד מהם איבד את רגלו הימנית בהתקפת מחבלים על מיגונית במסיבת הנובה.
בנימין, כדורגלן בליגות הנמוכות, הצטרף מהר מאד לנבחרת קטועי הגפיים בכדורגל של ישראל. פרט לעובדה שהנבחרת הזו ייצגה אותנו בכבוד ביורו בצרפת, מסע המשחקים שלה, שנועד להגביר את המודעות לקטועי גפיים, גילה לנו כמה דברים מדהימים.
הראשון: מי שצפה הבין שהם משחקים אחלה כדורגל, משהו שכולנו חשבנו מתוך בורות עצמית שהוא כמעט בלתי אפשרי.
השני: אפשר להמשיך לחיות, להנות, להיאבק ולנצח גם עם פציעה כל כך קשה. השלישי: אף אחד לא יכול על כוח הרצון. אין רגע ספציפי בסיפור הזה, יש בעיקר השתאות והשראה מאנשים שיכלו להתרסק מהמציאות החדשה שנכפתה עליהם, וממשיכים לבעוט ולרוץ עם תשוקה אינסופית ואפס רחמים עצמיים.
קראו גם:
נזכור אתכם לעד
בית"ר ירושלים מתכננת להקים אנדרטה ענקית לעשרות אוהדיה שנהרגו במלחמה והיא מקיימת באופן תדיר טקסי זכרון באצטדיון טדי ומחבקת בכל דרך את המשפחות השכולות. כך גם נוהגות מכבי ת"א עם אירוח מופתי של המשפחות בטקס מרשים בבלומפילד, מכבי חיפה הפועל ת"א מכבי נתניה והפועל ב"ש, ואם שכחנו את אחד המועדונים, עימו הסליחה.
יכול להיות שזה מתבקש שמועדון יכבד אוהדים שנפלו בקרב, אבל כמי שליווה וביקר הרבה מאד משפחות שברגע אחד איבדו את היקר להם מכל, אין לכם מושג (והלוואי שלא יהיה לכם לעולם) כמה נחמה, תקווה ושיכוך של הכאב יש בהתייחסות של מועדוני הספורט למשפחות האלה.
אב שאיבד את בנו ואהד קבוצה מסוימת מהרשימה הזו, אמר: "בכל פעם שאני מגיע לאצטדיון אני שואל אותו אם הוא מאמין ששמו והזיכרון שלו מופיעים בכל מקום". כל מילה נוספת מיותרת.
