"הרעיון לכתוב ספר לא היה שלי אלא של העוקבים שלי בדף הפייסבוק, שביקשו והציעו. בגלל שהקורונה שינתה לגמרי את כל לוח הזמנים, טיסות בוטלו והכל הפך להיות און ליין, ישבתי וכתבתי במשך שנתיים. זו היתה לידת עכוז". התוצאה היא ספרו הראשון של דודו דהן, 'הסוכן - מאחורי הקלעים של עולם הכדורגל', בהוצאת ספרי ניב.
דהן, אולי סוכן השחקנים הבכיר ביותר בארץ, ולבטח סיפור הצלחה חסר תקדים בעולם הכדורגל, משרטט בשפה עשירה מלאה בסיפורים את מאחורי הקלעים, 265 עמודים שבהם אפשר למצוא (בלי לעשות לכם ספוילר) טיסה סודית לברצלונה, סבתות שהסתכסכו בגלל מאמן שלא הרכיב שחקן, דיל שנרקם עם ז'וזה מוריניו במסעדה בלונדון, איך כמעט איבד את חייו באפריקה, הסיבה שהעדיף כרטיס ביקור על שכר, ואיך הכדורגלן שאף אחד לא רצה ניצח את מסי בליגת האלופות. ויש כמובן גם פרק קצר על הילדות בשכונת בקעה. "היו אנשים שנעלבו קצת כי הם לא הוזכרו בספר, אבל אני חייב לומר שהסיפורים נבחרו בספונטניות. יכול להיות ששכחתי כמה אנשים אבל בלי שום כוונת זדון. זה תהליך מאוד קשה".
אין כמעט עיסקה בתוך הכדורגל הישראלי ויציאת לגיונרים לחו"ל שדהן לא חתום עליהן בשנים האחרונות. מדובר ביותר מ־1,000 שחקנים, ובהערכה מינימלית בעיסקאות בשווי כולל של 200 מיליון שקל. אלא שאם חשבתם לרגע שדהן מתרווח בכורסה ונשען לאחור, כנראה אתם לא באמת מכירים אותו. "אנשים אמרו לי בקיץ האחרון איזה חלון העברות סידרת לנו, שברת את כל השיאים האפשריים, אבל אני לא נהנה ולא נח על זרי הדפנה אלא כל הזמן חושב על העיסקה הבאה ועל השחקנים שלא 'סידרתי' אותם בקבוצה. אני חושב שהרעב הזה הוא הדרייב שלי וסוד ההצלחה שלי. יש לי ימים ושבועות בלי טיפת אנרגיה בגוף ואני לא מדבר עם אף אחד, רק מרוכז, דיסקרטי ועייף. ואז אני נזכר שאני צריך לדאוג לשחקן מסוים וזה מקים אותי. אני כל הזמן מצפה מעצמי ליותר. אני בסוף מגשים את החלומות של בחורים ישראלים צעירים. זו גאווה עצומה להגשים לילד כזה, למשפחה, חלום, לסדר אותו בחיים, ולא פחות חשוב, לתת לו את ארגז הכלים להצליח. לא סתם השחקנים שלי שורדים במדינות גדולות באירופה. אני תומך בהם, אני נותן להם טיפים, יודע להתאים להם את המקום שלהם, למי המידות הנכונות והמאצ' בין השחקן לבין המועדון. זו עשייה".
כמו לא מעט מהשחקנים שהוא מייצג, גם דהן קיבל ומקבל אינספור הצעות להעביר את עסקיו אל מעבר לים, לכסף הגדול ולקצפת של הכדורגל העולמי. תתפלאו אבל הוא לא שם. "הפנטזיה שלי היא לא להביא שחקן למנצ'סטר יונייטד. אם הייתי חי בלונדון היו לי 50-40 שחקנים בפרמייר ליג. אבל בחרתי בחיי משפחה, בחרתי לגור בישראל, לגדל כאן ילדים, לדאוג לאשתי, לאמי המבוגרת ולאחיות שלי. היו לי המון הצעות לעבור לגור ולעבוד בחו"ל אבל אני לא מתחרט. אני שמח בחלקי. אני גר בתל אביב, משתדל לשלב חיי משפחה עם העבודה ומגיע לירושלים אחת לכמה שבועות לשבת אצל אמא שלי".
קשה כמעט להאמין שאת המפעל, שלא לומר בית החרושת של דהן, הוא הקים ומנהל בעשר אצבעות. "אני מאוד ריכוזי, חייב להיות לבד. הבדידות גורמת לי להיות חד. אם הייתי מחזיק מזכירה ונהג הייתי צריך לבדוק אם הם אכלו ושתו, ומה שלום הילדים שלהם, ואם הם צריכים עזרה בחיים. זה אולי נשמע לא טוב אבל אותי ספציפית זה מוציא מפוקוס. אני יודע שבכדורגל הישראלי עשיתי דברים בפרספקטיבה היסטורית, שב־15 שנה הכנסתי למשק הישראלי מאות מיליוני שקלים. יום אחד אולי נרשום מספרים ונדבר על זה גלויות, אבל מספרים וכמויות והצלחות לא יכולים לשקר". ועדיין, קשה לו עם חוסר הפרגון כלפיו. "אני בחצי שנה בניתי בבית"ר קבוצה שלקחה שתי אליפויות ושני גביעים וכולם כל הזמן מזכירים את ג'ורדי קרויף והמהפכה שלו במכבי תל אביב. לנו הירושלמים, יש קטע כזה: 'הוא גדל איתנו ואיך זה שהוא הצליח ככה ואנחנו לא? אז קשה להגיד מילה טובה. הכל מובן מאליו".
באג של גאונים
גילוי נאות: עוד בימיו כבלם בהפועל ירושלים, דהן היה זן נדיר במחוזותינו, מנתח מהלכי משחק, מזהה כישרונות ששיחקו איתו או נגדו מקילומטר.
יום אחד ישבתי, כותב שורות אלה, לצידו במגרש האימונים בקרית יובל. הפועל היתה אז בליגה השנייה, במקום הראשון בליגה לקראת סוף הסיבוב הראשון. דהן אמר לי: "אנחנו מועמדים ודאיים לירידה". חשבתי שהוא הוזה. בסיום אותה עונה הפועל ניצלה מירידה רק במחזור האחרון.
בין שלל השחקנים שדהן ייצג ומייצג, הוא סוכנו של אחד האנשים הכי מוכשרים, מורכבים ובעייתיים בכדורגל הישראלי, ירדן שועה מבית"ר. "שועה עשה שינוי גדול בבית"ר. הוא לקח את עצמו בידיים. היו לו בעיות אישיות משפחתיות בזמן מחנה האימונים ושבוע אחרי זה בתקרית עם ארווין קומאן לפני הדרבי. צריך להבין, ירדן הוא ילד מופנם וקצת שונה מאחרים. קבוצת כדורגל זה לא קיבוץ, כל אחד יש לו אופי אחר ושונה. לאורך השנים היו בבית"ר כוכבים שגם הם לא היו טלית שכולה תכלת. יש כאלה עם באג אבל זה באג של גאונים, וגם לירדן יש באג כזה".
בוא נתעכב על זה. אתה רואה אצל שועה כישרון בלתי רגיל, ומצד שני אתה לא יכול לדעת מתי ישתחרר לו הפיוז.
"ירדן יכול להפוך להיות אגדה בבית"ר. המועדון לא רכש כוכב בסדר הגודל של שועה בעשור האחרון. הבנאדם הפסיד 400 אלף דולר כדי להגיע לבית"ר. לא סתם הבאנו אותו לפה. ידענו שבית"ר זה מקום שמחבק, שמכיל, שפורחים בו שחקנים כמו יוסי אבוקסיס ורונן חרזי ואיתי שכטר ועוד שחקנים שכאן הכל התחבר להם. ההצלחה של ירדן צריכה להיות האינטרס של כולם. אתה יודע, בחיפה המקומונים והעיתונאים פירקו אותו והתאכזבתי לגלות שזה גם מה שעושים בירושלים. אתם, העיתונאים המקומיים, לא מבינים שצריך להיות לכם אינטרס שבית"ר תצליח. אתם צריכים לשמור על בית"ר, כי יום אחרי שבית"ר לא תהיה גם כל כלי התקשורת ייסגרו. אני לא אומר שתהיו תקשורת מטעם, אבל תנו קרדיט, תהיו בעד. אתם צריכים לשמור על בית"ר וכן, גם על השחקנים שלה".
בהנחה שהילד התבגר, ואני אומר את זה בזהירות. תן לי את נקודת המפנה בהתייחסות שלו למקצוע.
"ישבנו בתחילת העונה בתל אביב, אני, ירדן ואלי אוחנה. אגב, אמרתי לירדן שזה שאלי אוחנה, החלוץ הכי טוב שהיה פה, יכול לתת לו טיפים והדרכה זו המתנה הכי גדולה שהוא יכול היה לקבל. פתחנו שם כולנו את הלב. ירדן הבין שם שאין יותר משחקים ואין יותר מעידות, שהוא אומנם יקבל רספקט אבל אם המאמן יחליט הוא ישחק ואם המאמן יספסל אותו אז צריך לקבל את רוע הגזירה כמו מקצוען. קח את המשחק נגד נוף הגליל. היו לשועה כל הסיבות להתפוצץ שמוציאים אותו בדקה החמישית והוא הגיב כמו גבר וכמו מקצוען. ועדיין, איך בדקה חמישית למרות האדום אתה מוציא את שועה, שיודע לשמור כדור, שיודע להביא פרנסה, שיש לו סייז, ושהוא אולי השחקן היחיד שיכול להכריע לך את המשחק? לשמחתי, נגד מכבי פתח תקווה קומאן הבין את הטעות שלו, נתן לירדן לשחק חלוץ וספסל את בואצ'י, שהוא שחקן מפוזר, ואת ג'סי, שניהם לא מספקים את הסחורה. מגיעה לקומאן מילה טובה על השינוי הזה ועובדה שירדן פרע את השטרות עם צמד".
יגיד לך קומאן שבעשרה שחקנים על המגרש הוא לא יכול להשאיר את שועה שרץ שבעה קילומטרים בלחץ.
"אלה מספרים של בייסבול, לא של כדורגל. לפי המדדים האלה, ליאו מסי לא היה רואה דקת דשא באף משחק. אין לבית"ר היום שחקן יותר טוב מירדן, לא מול השער, לא בשמירה על הכדור ולא בנגיעות הרכות שלו. אתה מכיר אותי שנים, אתה יודע שלא הייתי אומר את זה אם לא היו הוכחות בשטח בלי קשר לעובדה שאני הסוכן שלו".
הוא יעבור לחו"ל בינואר?
"היתה תקופה שמועדונים כעסו עליי שאני מוכר שחקנים שלהם לחו"ל היום כולם רוצים לעשות עיסקאות. זמנו של ירדן יגיע. כרגע הכל פתוח אבל הוא צריך להתרכז בעבודה שלו בבית"ר ולהשאיר לי את האופציות וההצעות".
אהבת נעוריי
דהן אהב תמיד להבליט את העובדה שהוא חלק בלתי נפרד מהפועל ירושלים. הוא נולד אדום ונשאר כזה. לא משנה אם הוא טס לסלטיק או נפגש עם מוריניו, תמיד היה מדבר בעיניים בורקות על המגרש בקרית יובל, על המעסה המיתולוגי יהודה אלשייך ז"ל ועל הקילומטראז' הארוך (תשע עונות מלאות) במדים האדומים. זו הזדמנות נהדרת לבדוק איתו מה הוא חושב על הפילוג ביציע המערבי בין אוהדי הפועל המקורית לאלה של קטמון, שעשויים לקרוע את הפועל מבפנים.
"אני יכול להבין את התסכול של אוהדי הפועל 'הישנה'. אומנם קנו את השם, הצבעים הם אותם צבעים, אבל עדיין זה לא הריח האמיתי של הפועל ירושלים. כולי תקווה שהחיבור הזה, הרגשי והמעשי, כן יתרחש בסופו של דבר. יש לי המון חברים מקטמון לשעבר, בטח שיש לי סימפטיה גדולה למועדון החדש־ישן הזה, אבל קשה להתחבר במאה אחוז כי חסר שם משהו. אני חושב למשל שטוב יעשו אנשי קטמון אם יצרפו למערכת בפונקציה ניהולית דמות כמו מישל דיין. אני נוקב דווקא בשמו של מישל, למרות שיש עוד רבים וטובים, כי מישל הוא קונצנזוס והוא יכול להיות הגורם המחבר והמאחד. מישל יוריד את הלהבות, ובמקרה הזה כמו בהרבה דברים אחרים צריך להיות חכמים ולא צודקים.
"הדבר הטוב ביותר הוא שיגיע בעלים פרטי וירכוש את המועדון, כמו בכל קבוצת כדורגל גדולה בארץ ובעולם. הרי גם קטמון נשענה כלכלית על שניים-שלושה אנשים שמימנו אותה. יהיו חייבים להחזיר את הצביון להפועל כי אחרת זה לא ילך. בלי אוהדי הפועל הוותיקים זה יהיה מועדון בוטיק וחבל. אני חייב להגיד לך באותה נשימה שהם בנו פה מיזם לתפארת, כל התהליך שם בריא. הם עושים שם דברים יפים, כמו למשל לתת צ'אנס לשחקני נוער ולייצר תמהיל של זרים וישראלים רעבים, ואני מפרגן להם על זה. ועדיין, כולנו אחים, ואם יכניסו צביון ישן לחדש כולם יבינו שזו הפועל היחידה. בפירוש יש מקום לעוד קבוצה טובה בעיר כמו ירושלים".
מקצועית, הפועל מועמדת לירידה?
"כן. שני הניצחונות האחרונים זה גרוש לבן ליום שחור. הפועל תהיה בתחתית ותיאבק על חייה, ובינואר היא צריכה להתחזק בשחקנים עם ניסיון בליגת העל. אני בניגוד לכולם חושב שהמאמן זיו אריה עושה עבודה טובה, ממש יש מאין, כי יש לו את הסגל הכי חלש בליגה".
שוק ההון
דהן משוכנע שהעזיבה של משה חוגג את בית"ר קרתה כי הוא רצה יותר מדי. "האיש חולה כדורגל במובן הכי חיובי של המילה אבל הוא הגיע למיצוי. הבעיה של בעלי הבית בכדורגל הישראלי היא שהם לוקחים על עצמם הכל. בחו"ל אתה לא שומע את הבעלים כי הם רוצים לשרוד הרבה שנים. בעלים של קבוצה לא צריך לדבר כל כך הרבה. הוא לא צריך לדבר בכלל. אתה צריך לתת את המשאבים, למנות את האנשים ולשתוק. אי אפשר שאחרי כל ניצחון או הפסד ישמעו מה יש לבעל הבית להגיד ומה הוא חושב ומה הוא מתכנן. תדאג לאנשי מקצוע, תעמיד תקציב שפוי, ובסוף כל עונה תקבל דין וחשבון שלפיו תתקדם הלאה".
ובבית"ר משום מה הפורמט של בעלות פרטית לא מצליח.
"בית"ר זה כמו המונה ליזה. אין לה מחיר. זה מותג יותר מדי מיוחד וגדול. תסתובב בנהריה, בדימונה ובבאר יעקב, כולם ידברו איתך שם על בית"ר. זו קבוצה ששווה המון כסף, וכמו שאי אפשר לתמחר את גן הפעמון או את מרכז כלל כי אלה נכסי צאן ברזל, ככה גם אי אפשר לשים תג מחיר על בית"ר. כמה רוצים היום על המועדון? 30 מיליון שקל? בעוד עשר שנים זה יהיה שווה 200 מיליון כי זו תרבות הפנאי של האנשים, זה הפורטה שלהם, זו האהבה שלהם. כמו שאי אפשר להמציא משחק כדורגל עם שלושה כדורים, אי אפשר לעשות בית"ר חדשה".
יגידו לך שהמותג בשפל, שהוא נגוע בגזענות ובתדמית נוראית.
"זה הכל תירוצים וסיבות לכישלון. המותג הוא מותג. למה כשאני הייתי בבית"ר תחת ארקדי גאידמק האצטדיון היה מלא? כי באו לראות כדורגל ובאו למופע וראינו הצגות והישגים. אנשים רוצים ליהנות. תספק הצלחות על הדשא וכל התופעות החמורות האלה ייעלמו. מכרתי הרבה מועדונים בחו"ל. שווי של מועדון נבחן לפי שלושה פרמטרים: המטען ההיסטורי, הפוטנציאל העתידי ושווי הנכסים/השחקנים. לבית"ר יש בעיה רק בפרמטר האחרון. בשני הפרמטרים הראשונים זה שווי כלכלי אדיר.
"בית"ר צריכה בעלים שפוי שמבין את העסק, ועם ניהול נכון אפשר לא להפסיד פה כסף אלא שהמועדון יחזיק את עצמו וגם יהיה בצמרת. גם הקהל יהיה נכס ברגע שתספק לו קבוצה טובה".
דהן מתמוגג כשהוא רואה איך בישראל מחקים את הטרנד האירופי במינוי שחקני עבר לפונקציות ניהוליות. "לראות את אלי אוחנה יושב במשרדים של בית"ר, את גל אלברמן במכבי חיפה, את אליניב ברדה בהפועל באר שבע ואת ברק יצחקי במכבי תל אביב, זו הדרך הנכונה. לא סתם אתה רואה את פאולו מאלדיני ביציע הכבוד במילאן או את קרל היינץ רומיניגה בבאיירן מינכן. בוא אשאל אותך שאלה: אם אלי אוחנה, השחקן הכי גדול בתולדות בית"ר, לא יישב על כיסא מנכ"ל/יו"ר בית"ר, אז מי כן?"
ועדיין, יש הרבה מצקצקים בלשון שיש להם מה להגיד עליו?
"תאמין לי שעם הכתפיים הרחבות שלו אין לו בעיה עם זה. אנשים לא מבינים ששחקנים גדולים צריכים ללמוד את העסק הזה של ניהול וזה לוקח זמן. כשאני עזבתי את בית"ר הביאו את גיורא שפיגל במקומי, שחקן עבר ענק ואיש אינטליגנט שלא ידע איך מפעילים את המחשב בבית וגן. אז מה? הוא למד וגם אוחנה לומד. מי הסמל האחרון שנשאר בבית"ר אם נניח אוחנה יעזוב? מאיר הרוש. אוחנה חייב להישאר פה כמה שיותר שנים. הגיע הזמן שנלמד מאירופה שלא נוגעים בסמלים, מה גם שבית"ר זקוקה לאוחנה גם היום, כשהוא כבר צריך לעבור את הבלם ואת השוער ולרוץ ליציע".
חוגג. "יותר מדי דיבורים"
אוחנה. "חייב להישאר"
דיין. "קונצזוס"
דהן. "כתיבת הספר היתה כמו לידת עכוז" | צילום: באדיבות 'ספרי ניב'
