11,600 צופים, זו כמות הקהל שהגיע אמש (ד') לארנה למשחק מספר 3 ברבע גמר הצ'מפיונס בין הפועל לאא"ק אתונה. חלק מיושבי היציע, לא פרצופים מוכרים במשחקי הפועל במהלך העונה חשו חובה להגיע למשחק הזה, כי הם הרגישו שמאורעות האלימות במשחק מספר 2 באתונה, פגעו להם בעצב חשוף.
הם הגיעו למשחק השלישי כאילו שמדובר במשחק נבחרת, משהו בגאווה הלאומית, האדומה נפגע, והם ביקשו לסגור חשבון, אבל כמו שצריך, על הפרקט בצורה ספורטיבית. בימים כתיקונם כל אוהד הפועל היה מסתפק בנקודה, כאן היתה סיטאוציה של תאווה עצומה לדרוס את היוונים כדי ללמד אותם סוג של לקח. בעיר אחרת, תל אביב, הופכים כבר עשרות שנים את המשחקים בין מכבי לקבוצות היווניות לחלק ממסורת חנוכה, מכבים וכו' אתם יודעים, כאן היתה מהרגע הראשון רצון לנקמה אבל על פי כללי הפרוטקול.
40 הפרש, (51:91) אולי התצוגה הכי גדולה של העונה, הפכה את הערב הזה למסיבה אחת גדולה מהרגע הראשון. עד כדי כך, שבסיום, אף אחד לא נטש את הארנה ומיהר למגרש החניה כדי לזכות בעוד כמה רגעים של אושר. קאדין קרינגטון וליוואי רנדולף, התעטפו בדגל ישראל ונראו לרגע כאילו הם מקדימים את חגיגות יום העצמאות.
"מגיעה תודה גדולה לכל אחד מהאוהדים שתמכו בנו ויצרו פה אווירה מדהימה", אמר רנדולף. "אנחנו כשחקנים ניסינו להתמקד במה שקורה על המגרש, אבל אין ספק שמה שקרה ביציעים עזר לנו מאוד. בלי קשר לתוצאה, כל השחקנים נלחמו ואני כל כך מעריך אותם על זה, הייתי הולך איתם לכל מלחמה", סיכם רנדולף, שהיה גם המצטיין במשחק עם 25 נקודות.
"כל השחקנים נלחמו ואני כל כך מעריך אותם על זה, הייתי הולך איתם לכל מלחמה", סיכם רנדולף, שהיה גם המצטיין במשחק עם 25 נקודות. "הרגשתי בנוח, החברים סמכו עלי, אבל לא באתי לפה כדי לקלוע הכי הרבה, אלא באתי לנצח משחקי כדורסל", הוא אמר. "אולי במשחק הבא אקח הרבה ריבאונדים וזה מה שיעזור לקבוצה לנצח, כי בסופו של דבר זה מה שחשוב. זה לא משנה מי קולע הכי הרבה נקודות, בטח לא עבורי ולא עבורנו. הפעם זה הייתי אני, אבל בקבוצה שלנו אתה לא יודע מאיפה זה יבוא".
אלכסנדר דז'יקיץ', עזב את האולם מבלי לדבר עם העיתונאים. אי אפשר לכעוס על המאמן הסרבי. אולי לא הרגיש טוב, אולי רצה להעביר מסר לפיו הוא משאיר את במת החגיגות לשחקנים ולאוהדים. יש משהו שובה לב בריחוק הזה של דז'יקיץ', של מפקד מחלקה שמסרב לשבור דיסטנס. זה לא נובע מזלזול באף אחד כי מי שמכיר אותו באחד על אחד יודע שהוא אדם נעים הליכות.
זה סוג של אופי. כמו דרור קשטן בזמנו מהכדורגל. אמונה שלמה שבה ניצחון אחד לא עושה כלום. שעם כל הכבוד להגעה ההיסטורית לפיינל פור, את הכסף סופרים במדרגות ושאת אנרגיות החגיגות הוא מעדיף להקדיש כדי להתכונן למשחק הבא. אין לו שום עניין להתבשם מהרגעים האלה אפילו לשעה קלה. הוא מתייחס לעונה הזו כאל ריצת מרתון הוא ייצא מגדרו אם וכאשר הפועל תחגוג תואר לפני היציאה לפגרה, עד אז, הוא מפוקס לחלק נכון את הכוחות כדי להיות זה שחוצה ראשון את הקו המטרה בליגה ובאירופה עם הקבוצה שלו.
עכשיו הפועל צריכה להידרש לשאלה כבדת משקל. התנאי של פיב"א הוא שאם היא רוצה לארח את הפיינל פור בארנה, היא צריכה להתחייב להמשיך לשחק בליגת האלופות. התחייבות כזו יכולה להיות רק אחרי שמתן אדלסון שמעוניין שהצעצוע החדש שלו ישחק ביורוליג או ביורוקאפ, יתן לכך אור ירוק. אם יטיל וטו, הפיינל פור יהיה במקום אחר.
"אתם מכירים אותי, רעב זו לא תכונה שחסרה לי", ניסה אייל חומסקי הבעלים לשפוך אור על השאלה הגדולה. "אנחנו עוד לא יודעים איפה יהיה הפיינל פור, כרגע אנחנו צריכים להיות צנועים ולהמשיך קדימה בדרך שלנו. נשארו לנו שני משחקים לנצח כדי להביא עוד תואר למועדון הזה".
