יום שלישי, שעות הבוקר, בית החולים השיקומי הרצוג בגבעת שאול. אברהם לוי, המנהל המיתולוגי של בית"ר, יושב במסדרון האורחים. האיש שניהל ביד רמה את מועדון הכדורגל של בית"ר והפך אותו בעשר אצבעותיו (יחד עם רבים וטובים אחרים) לאימפריה, ישוב עכשיו בכיסא גלגלים. דיבורו חלש, פניו מכוסות זיפים. בצד זה, את הזיכרון הפנומנלי והחדות שום נגיף שבעולם אינו יכול לטשטש. לוי יושב, כשמולו באותה מחלקה אברי זבולוני, ממסעדת 'חן' ומסעדת 'כינור דוד', ומספר בדיוק רב איך בית"ר חגגה תארים ונצחונות אצל המסעדן.
סביב לוי, בדאגה ומסירות שצריך לראות כדי להבין, אשתו שושי, בתו מיתר ובנו שמוליק. בעוד שעה יכניסו את לוי לחדר הפיזיותרפיה כדי לעבוד על שיקום הגוף. הוא מסתכל לכיוון מסך הענק מאחוריו כדי לראות אם שמו מופיע ברשימת אלה שאמורים להיכנס לטיפול בשעה 11, וקולט לפני כולם, באותה מיומנות שבה היה מגיש למאמנים את רשימת הפצועים והמורחקים בסגל הקבוצה לשבת, את שמו. "אברהם לוי, 11, ריפוי בעיסוק".
× × ×
"הרגשתי קצת לא טוב", שחזר באוזנינו לוי את החודש המטלטל בחייו ובחיי משפחתו. "הלכתי לעשות בדיקת קורונה ונמצאתי חיובי לנגיף. נשארתי בבית כמה ימים בתקווה להחלים וגם לא לסכן אחרים. כשהמצב החריף הבנתי שאין ברירה ולקחו אותי לבית החולים. הגענו להדסה עין כרם, שם אושפזתי במחלקת קורונה שבוע ימים. לאחר החמרה נוספת במצבי הבהירו לי, לאשתי ולילדיי שאין מנוס מלהרדים ולהנשים אותי".
מה עובר בראש באותם רגעים? אתה לא פוחד שחלילה זה ייגמר רע, שזה עשוי להיות הסוף? "יש חשש ויש פחד. זה מצב נוראי. אתה נע בין הפחד הטבעי של מה יהיה ואולי חלילה לא אצא מפה לבין זה שאתה חייב להילחם ולקוות לטוב ולהתפלל. אתה גם צריך להיות חזק בשביל בני המשפחה שלך. חששתי מהגרוע מכל, אבל גם ידעתי שאני צריך להיות חזק ולהילחם, ופשוט נלחמתי על החיים שלי. אמרו לי תמיד שאני ווינר. אני לא יודע אם זה נכון, אבל אני אף פעם לא מוותר. כנראה נשאר משהו מהשירות הצבאי שלי בגולני".
לוי הורדם והונשם ב־24 בינואר. עולם הכדורגל ובכלל כל מי שבא עם לוי במגע, ויש אלפי אנשים כאלה, הוכה בתדהמה ונשא תפילה לשלומו. כולם היו בניו. לוי מספר בהתרגשות עצומה על טלפונים מכל קצות תבל. "קיבלתי טלפונים משחקני עבר מכל שכבות הגיל. רובי ריבלין התקשר כל יום להתעדכן, חיים רוזנבלום התקשר מקנדה, יוסי ממן מלוס אנג'לס. בארץ התקשרו עשרות שחקני בית"ר בעבר, שלמה שירזי, אודי רובוביץ', אודי אשש, אבי ששון, אלי אוחנה כמובן, אורי מלמיליאן, דוד אמסלם, מאיר קדוש, אופיר שמואלי ועוד ועוד, אבל לא יהיה לך מקום לכתוב את כולם בעיתון".
היו גם שיחות ארוכות עם דרור קשטן, משה דדש, וסיפור בפני עצמו עם אלי כהן השריף, שמוכיח את החברות האמיצה בינו לבין לוי. "יום אחד אלי כהן מתקשר אליי ומבקש לראות את אבא", מספר שמוליק לוי. "אני מסביר לו שבית החולים אוסר על ביקורים ומבטיח לו שכשיתאפשר אעדכן אותו. הוא אומר לי: 'אתה לא מבין שמוליק, אני בחניה של בית החולים ואני עולה לאבא, לא יכולתי להישאר בבית...'"
וקיים גם הקשר המיוחד עם יוסי מזרחי. "יוסי יודע שאני כועס עליו", אומר לוי בחצי חיוך, "כי הפצרתי בו שלא ייקח את משרת האימון של בית"ר. אמרתי לו שחבל על הבריאות שלו ושיתרחק מזה. אני שמח שירד ממנו הלחץ הזה. הוא נתן את החיים שלו לבית"ר, הקריב מספיק, ורק אני יודע כמה".
צריך להבין: כמעט בכל בית כנסת בירושלים ובכלל אחד המתפללים ביקש שיישאו תפילה לשלומו של אברהם בן חנה ושייצא מכלל סכנה. שמוליק לוי משוכנע שהתפילות האלה והקונצנזוס של הדאגה לאביו הם אלה שגרמו לכך שהיום אנחנו יושבים מולו ומנהלים דיאלוג. "קודם כל צריך להגיד תודה ענקית לצוות הרפואי מטיפול נמרץ קורונה של בית החולים הדסה עין כרם", אומר שמוליק. "הם עשו יותר ממאה אחוז כדי להציל את אבא במקצועיות ובמסירות שלא תיאמן. חייבים להגיד תודה לדוקטור אסף שוורץ וד"ר אפרת וגם למנהלת המחלקה פרופ' סיגל סווירי. וכמובן תודה גדולה לכל הצות הסיעודי כאן בבית החולים הרצוג בראשותה של צביה לוי למנהל קובי חביב ולשאר הצוות המסור".
אברהם לוי מבקש להעביר מסר חשוב לכל מי שהנגיף הארור הזה פוגע בו: "רופאים צריכים לזכור שהם חייבים להילחם על כל חולה ולא לוותר. אני יודע שאני כאן כי נלחמו עליי. לא לכולם יש להם את המזל הזה. לשמחתי, הרופאים שלי סירבו להרים ידיים. אני מודה לכל מי שהתפלל לשלומי כי ברור לי שניצלתי בזכות התפילות של האנשים".
פרופ' ריבקינד, רופא בכיר ואוהד בית"ר, שטיפל גם הוא בלוי, מספר שלוי היה בסכנת מוחשית. "היתה לאברהם סכנת חיים אמיתית. רצינו לתת לו גלולה נסיונית, אבל היה מאוחר מדי כי עברו חמישה ימים מאז שהוא אובחן. הוא לא היה יכול לנשום עצמאית אם הוא לא היה מגיע להדסה. הסטורציה שלו היתה נמוכה מאוד, וכך גם הריווי חמצן בדם. אני ושמוליק 'שיגענו' אחד את השני כדי לטכס עצה. אין ספק שהווינריות וכוחות הנפש של אברהם הם מרשימים. הוא פשוט רצה לחיות. חייבים לתת מילה וקרדיט לפרופ' סיגל סווירי, מנהלת היחידה לטיפול נשימתי נמרץ, ולד"ר אסף שוורץ, רופא בכיר, שהפכו עולמות כדי להילחם על חייו של אברהם. לא סתם אמרתי שאברהם הוא כמו ליאו מסי. אם יעבדו בשבילו הוא כבר את שלו יעשה".
× × ×
11 וחצי ימים היה לוי מורדם ומונשם בהדסה עין כרם. ביום שישי לפני שבועיים בדיוק החל להתעורר. ילדיו ואשתו היו סביב מיטתו. "שאלתי את אבא אם הוא יודע כמה זמן הוא היה מורדם ומונשם והוא סימן לי עם האצבעות שלוש, כלומר שלושה ימים, אז אמרתי לו ש־11 וחצי. הוא היה המום... לא האמין", מספר שמוליק. "אחד הדברים הראשונים שסיפרתי לו זה שיוסי מזרחי עזב את משרת מאמן בית"ר ושמינו לתפקיד את יוסי אבוקסיס. ראיתי בעיניים שהוא מרוצה מחילופי התפקידים של שני היוסי. "אני מאוד אוהב את אבוקסיס ומאוד אוהב את מזרחי", אומר אברהם. "אני חושב שזה טוב לכולם שמזרחי חזר למחלקת הנוער ושאבוקסיס סגר את המעגל עם בית"ר אחרי יותר מ־20 שנה. הוא נשמה טובה". אגב, אבוקסיס מקפיד לדרוש בשלומו של לוי, והוא כבר ביקש מספר פעמים להגיע לביקור. בבית החולים הרצוג, לצד הטיפול המסור של הרופאים והאחיות, מקפידים מאוד על מידור מבקרים, גם בגלל נגיף הקורונה, אבל בעיקר משום שחושבים שם שכל מטופל זקוק לזמן, לקצב ולהתאקלמות משל עצמו כדי לצאת כמה שיותר מחוזק.
כשלוי התעורר הגיע לבניו, שמוליק וסוני, מבול של טלפונים מאמצעי התקשורת. שמוליק אמר לעיתונאים שהם יכולים לבשר שלוי פקח את עיניו. "אחי סוני מאוד לא אהב את זה. הוא ביקש שנמתין כמה ימים עם הבשורות, שאבא יתחזק קצת. הסברתי לו שאנחנו אולי הילדים הביולוגיים של אבא, אבל בכל רחבי הגלובוס כולם דואגים לו כמו הילדים שלו. הטלפונים מתפוצצים משיחות והודעות של אנשים שרוצים לקבל את הבשורה שיש שיפור במצבו, ואנחנו לא יכולים שלא לספר להם און ליין שאבא התעורר".
באופן הומוריסטי, בשלב מסוים בבית החולים הדסה עין כרם אמר שמוליק לרופאים של אביו שמצבו של לוי הוא כמו מצבה של בית"ר. יומיים אחרי שבית"ר התעוררה לחיים אנחנו יושבים מול לוי והלב מתרחב לראות אותו מדבר, מספר, אפילו כמעט מחייך לכיוון אשתו וילדיו. לוי יצטרך לעבור שיקום של לפחות שבועיים בבית החולים הרצוג, להתחזק ובעזרת השם לקום מכיסא הגלגלים. מי שמכיר אותו יודע שתמיד היה איש של עשייה ושל בערך מיליון סידורים ביום ממקום למקום. הוא מחכה לזה ויודע שאחרי שניצח במלחמה על חייו החלה מערכה חדשה. "לאט לאט, בנחישות והרבה מאמץ אני אהיה בסדר", הוא ספק אומר ספק מבטיח. "פעם כמנהל בית"ר הייתי יורד בהפסקה לחדר ההלבשה ונותן לשחקנים מילות ציונות כדי שיידעו מה לעשות כשהם חוזרים לכר הדשא. עברתי בשלום את המחצית הראשונה. עכשיו צריך לעבוד קשה גם במחצית השניה ולנצח!"
