אוריין. משחקים ואז שותים בירה. צילום: יואב דודקביץ'
(אוריין. משחקים ואז שותים בירה. צילום: יואב דודקביץ')
"צריך לגמרי לפרגן לקבוצת הגברים שלנו בהיבט הזה", אומרת שחקנית הלביאות ליאור אוריין. "כשמגיעות שחקניות חדשות, וגם אני כשהגעתי, זה מפחיד בהתחלה לשחק עם גברים, אבל מהר מאוד זה משתנה, כי בסופו של דבר זה לא משנה לנו גברים-נשים, אנחנו מרגישות חלק מהקבוצה לכל דבר".
איך את מסבירה את זה?
"אני חושבת שזה גם האופי של אנשים שבאים לשחק רוגבי, אבל בעיקר המועדון שלנו, שמורכב מחבורה של אנשים כיפיים וזורמים. אחרי כל אימון, גם אם הוא בנפרד, אנחנו מסיימים בבירות על הדשא, כולם ביחד גברים ונשים. אנחנו עושים אירועים משותפים. ההפרדות אולי קיימות בין הקבוצות, אבל יש המון דברים שהם משותפים. זה גם נשים שלא רואות בעצמן משהו שהוא פחות מגברים וגם הגברים שבאים בלי תפיסות שכאלה".
בענף הרוגבי הירושלמי הגברים והנשים לא רק חולקים את אותה פיסת דשא אלא גם את אותן בעיות, כמו למשל החשיפה המעטה. "אני לא הכרתי את הרוגבי עד לפני שנתיים, והספיקו לי בסך הכל כמה אימונים כדי להבין שאני לא רוצה שום ספורט אחר", מסבירה אוריין, "אבל הבעיה הזו קיימת גם אצל הגברים. יש אולי הבדל בכך שאצל נשים ששומעות על קבוצת רוגבי יש את עניין התדמית או הפחד מכך שזה אגרסיבי. אבל האמת היא שלוקח מעט מאוד זמן כדי להבין שיש למשחק הזה הרבה יותר להציע. יש בו מחשבה ואסטרטגיה ודינמיקה קבוצתית. לדעתי, בהרבה מובנים הרוגבי חשוב לנשים - הוא מאוד מעצים ומעודד להתנער מכל התפיסות הישנות של מה מתאים לנו ואיזה סוג ספורט אנחנו 'צריכות' לעשות. זה מעודד לפרוץ את הגבולות".
קראו גם:
• גולשות לצמרת: הסקייטריות הירושלמיות הן הדבר הכי מפתיע בעיר
• מי צריך קרש? הכירו את שחקניות הנט בול הירושלמיות
• אנחנו המהפכה: קבוצת הנשים של בית"ר ירושלים עוד תשנה סדרי עולם
• ממבחן מיצ"ב לאימון כדורסל: המצב הבלתי אפשרי של הכדורסלניות הירושלמיות
'לביאות ירושלים' היא קבוצה שבה 12-10 נשים (נכון לעונה החולפת). הן מתאמנות יחד עם הגברים בגן סאקר בהתנדבות וזוכות לתמיכה מצד העירייה והטוטו. הרכב השחקניות מאוד מגוון: חילוניות, דתיות, סטודנטיות, בנות שירות ונשים שהגיעו לכאן מחו"ל לתקופה מסוימת. "זה מצחיק, כי למרות התפיסה שרוגבי הוא אלים, יש אצלנו המון טבעוניות וצמחוניות שעובדות ביומיום כפעילות חברתיות", אומרת אוריין.
אחת הבעיות המרכזיות של הלביאות, כמו של ירושלים כולה, היא ההגירה השלילית. "היו תקופות שירושלים היתה אחת הקבוצות הכי טובות בליגה", נזכרת אוריין, "אבל היום השחקניות נדדו לקבוצות אחרות ועזבו את העיר. אנחנו קבוצה שקשה ליצור בה יציבות, כי הרבה שחקניות הן סטודנטיות או כאלה שבוחרות לעזוב את העיר, אז בכל פעם צריך לבנות הכל מחדש, כמו השנה".
אוריין (32) משחקת כבר שנתיים בקבוצה. היא תל אביבית לשעבר שעשתה עלייה לעיר בגלל הלימודים ונשארה, כי "העיר מגניבה", לטענתה. "למי שעוסק בעולם החברתי זו חממה להמון דברים". ביומיום, כשהיא לא מתאמנת ברוגבי, היא מנהלת את השלוחה הירושלמית של PRESENTENCE, עמותה שמנגישה יזמות לפריפריות חברתיות וגיאוגרפיות.
איך מגיבים אנשים כשאת אומרת שאת שחקנית רוגבי?
"קיימות התגובות הרגילות של 'אבל את עדינה ובחורה', או 'אבל זה לא אלים?' ויש את אלה שאומרים שזה מגניב. בעיקר מצחיקות התגובות של אלה שרואים את הסימנים הכחולים על הגוף. היתה פעם אחת שעליתי לאוטובוס עם פנס בעין ואנשים קמו בשבילי".
איך היית מגדירה את מצב ספורט הנשים בירושלים?
"בעיקר אין מספיק היכרות וחשיפה. אם הייתי יכולה הייתי מכניסה את ספורט הנשים יותר למוסדות החינוך. כשעבדתי בגן ילדים ראיתי שהחלוקה המגדרית כל כך חזקה כבר בגילים הקטנים, כשרק הבנים משחקים כדורגל. כשהתחלתי לשחק עם הבנים, אז בנות אחרות הצטרפו. אני מרגישה שמגיל קטן זה חסום עבורן וחבל".
