אהבת חינם: כבר קצת יותר מ־25 שנה שהמשחק הכי גדול שיש לכדורסל הישראלי להציע הוא הפועל ירושלים נגד מכבי תל אביב. היתה לי הזכות להציב את הפועל בעמדת המתמודדת בקלאסיקו, להפוך אותה לזו שמסתכלת תמיד למכבי בלבן של העיניים ולא מתביישת לקחת תארים. אבל מה שאירע בתום המשחק, התקרית האלימה שבה רוני הירשנזון חטף איומים ומכות מאוהדים, זו חציית קו מסוכנת שמעידה אולי יותר מכול על המצב וצריכה לגרום לכולנו לשאול איך הגענו לזה?.
ב־1995' הכנסתי את רוני להנהלת הקבוצה. הוא הגה את המשפט שמלווה אותנו עד היום: "זה אוהדים שיש להם קבוצת כדורסל ולא להפך, כמו בכל מקום אחר". יחד החלטנו להגשים את צוואתו של בנו, אמיר ז"ל, שאהב את הפועל יותר מכול. יחד הבאנו תארים ראשונים למועדון, יחד חווינו את הטרגדיה האיומה של מותו של אלעד ז"ל, אחיו הצעיר של אמיר. יחד הלכנו נגד תחנות הבירוקרטיה וקבענו עובדות בשטח: יציעי האוהדים הצעירים של הפועל ייקראו על שם הבנים. לעולם. יחד היינו שם כדי להטיס רכבת אווירית של אוהדים לשרלרואה ולראות את הפועל עושה את מה שהיום נחשב למדע בדיוני: מנצחת את ריאל מדריד וכובשת את אירופה.
ואת כל זה עשינו כשהפועל הופכת להיות שם נרדף למשפחת אוהדים. משפחה שמחבקת, שאוהבת, שמכילה, ובעיקר תמיד תומכת.
אני זוכר שהתחלנו את פרויקט ההצדעה לקהילה בין הרבעים. את החיבוק שהיה לנו חשוב להעניק מדי משחק בית למי שזקוק לו עכשיו יותר מלכל דבר אחר: ילד חולה, ילדה מתמודדת, משפחה שנקרעת. מי חלם אז שזה יהפוך למסורת, לחלק מחוקת הכדורסל במשחק של הפועל.
נכון, לאורך השנים היו לאוהדי הקבוצה לא מעט תקריות עם אוהדים יריבים או עם כוחות הסדר. רק היושב במרומים, והאוהדים שמדובר בהם, יוכלו להעיד כמה פעמים מצאתי את עצמי בסיומם של משחקי חוץ 'מבלה' בתחנות משטרה כדי לשחרר אוהד זה או אחר שהסתבך.
אבל, וזה אבל גדול: מעולם לא אירעה תקרית כזו בתוכנו, בתוך המשפחה. לא יעלה על הדעת שזה יקרה בתוכנו, בינינו. ועוד לנקוט אלימות כלפי מישהו שמייצג את כל מה שהפועל חיה עבורו?
כתוב בתנ"ך: "ויקם דור אשר לא ידע את יוסף". אם חפצי חיים אנחנו, אם הערכים של הפועל חשובים לנו, אסור לנו שהיא תתנהל עם דור שלא יודע לכבד אנשים כמו רוני הירשנזון. כמי שגידל דורות של אוהדים, אני סמוך ובטוח שאוהדי הפועל שהוכיחו שהם הקהל הטוב בארץ יידעו למגר תופעה כזו, ולהתרכז בעידוד ובתמיכה בקבוצה.
הביא לדפוס שלומי אהרוני
