לפני משחק כמו גמר גביע המדינה אני, כאמא לשחקנית, מסתובבת כמה ימים עם פרפרים בבטן מהתרגשות ובעיקר גאה מאוד בבת שלי ובחברותיה המדהימות שהגיעו למעמד המרגש הזה.
חלק מבנות הקבוצה כבר זכו בעבר עם הפועל קטמון בגביע המדינה לילדות. אבל מעמד כזה מרגש כל פעם מחדש - והפעם בעוצמות שלא הכרתי. דברתי עם עוד הורים בקבוצה, כולם לא הצליחו לסיים את יום העבודה מרוב התרגשות.
אנחנו מגיעים למגרש ומגלים קהל גדול ומקסים משתי הקבוצות שלא הפסיק לשיר ולעודד את הנערות. הטריבונה התחלקה לכחול ואדום.
המשחק מתחיל. פתח תקווה ניצלה את המומנטום ראשונה והבקיעה גול. הלם קל. שתי האצבעות הארוכות בשתי הידיים משולבות זו בזו חזק. מקווים...
והנה ה-1:1 מגול של ירדן וכולנו מבינים שהכל פתוח. כשהבקענו ועלינו ליתרון 1:2 מגול של זוהר היישר מהקרן השמחה הייתה גדולה, אבל אז פתח תקווה הישוו.
במחצית השניה המשחק התנהל אחרת, כשקטמון שולטת במגרש. והנה רעות שלי מדלגת מעל השוערת וקובעת 2:3. הילי המקסימה, "מלכת השערים" בליגת הנערות, עושה את זה 2:4. והלב מתרחב ונרגע מעט ואיתו גם ההבנה - צריך להתכונן לחגיגות.
אבל עוד לפני זה רעות משלימה שני שערים ואחריה ירדן אוזל מסיימת את החגיגה ב-2:6. השמחה גדולה גם במגרש וגם בטריבונה.
למי שלא מכיר, הפועל קטמון "שירה בנקי" מחולקת לשתיים - שחקניות צעירות שמתאמנות באופן קבוע ומשחקות בליגת הנערות ושש בנות מהאקדמיה בווינגייט. בניצוחו של מוטי אוחיון, מאמן העל, זה נראה על המגרש כאילו שהן מתאמנות יחד כל יום.
הפועל קטמון זה הבית, זה הווייב המטורף, זו משפחה. בדיוק כמו שציינו הבנות לפני הגמר. וזה בא לידי ביטוי בעל המגרש.
אנחנו מלווים את רעות מגיל שש, עוד כששיחקה בגבע בנימין עם הבנים. אבל הפעם, במשחק הזה, היה משהו שונה. תחושה ותקווה שיתחילו לספור את ספורט הנשים בכלל ואת כדורגל הנשים בפרט, גם מבחינה תקציבית, גם במדיה וכן - גם בשכר. אנחנו מאמינים שהכיוון לטובה.
