כשדניאל ששון אורזת מזוודה לקראת עוד נסיעה ליעד אטרקטיבי בחו"ל, עוד לפני שהיא לוקחת את הדרכון היא מקפידה לארוז סט של בגדי כושר. כי ככה זה כשצריך לתפעל חשבון אינסטגרם עם אלפי עוקבים, שכמעט כולו מלא תמונות של שפגטים, עמידות ראש וידיים ושלל תרגילי התעמלות על רקע נופים עוצרי נשימה.
"זה התחיל כשהייתי במקסיקו", משחזרת ששון (25) מירושלים. "רוב הבחורות בגילי אוהבות לשים שמלה ולעשות פוזות למצלמה, אבל אני לא כזאת. אז שמתי טייץ ועשיתי עמידת ידיים. החברות שלי צילמו וזה יצא מגניב, אז התחלתי להריץ את זה ולהעלות את זה לרשת ולפתח את זה".
מאז היא צירפה לרפרטואר תמונות לא פחות ממדהימות על רקע ערים מפורסמות ונופים מטורפים. "צילמתי בכל העולם", היא מתהדרת. "פריז, תאילנד, ארה"ב, מקסיקו, לאס וגאס, מיאמי, מדריד, לונדון. זה כיף לא נורמלי. אני מחפשת את הלוקיישן המתאים והופכת את אחת החברות לצלמת".
"הייתי חוזרת הביתה מפורקת"
תפעול חשבון האינסטגרם הוא רק תעסוקה שולית עבור ששון. "אני מאמנת כושר פיטנס באזור ירושלים, עוסקת בשיעורי סטודיו ובעיקר בשיעורים אישיים ורכזת של קורס מאמנות וינגייט", היא אומרת. אם זה לא מספיק, אז לאחרונה היא פתחה מיני אקדמיה משלה להכשרת מדריכות. "זה כולל השתלמויות וקורסים. סיימתי מחזור אחד, ובקרוב אתחיל מחזור שני".
החיבור של ששון לעולם הספורט החל בגיל צעיר. "עסקתי בזה הרבה בבית הספר, אך מעולם לא חשבתי שאפתח את זה לקריירה", היא אומרת. "נכנסתי לעולם הזה והתאהבתי בו עוד יותר".
האהבה הגדולה לספורט שלחה אותה אל קורס מאמנות, שאותו סיימה שבוע לפני הגיוס. התפקיד שלה בצה"ל לא היה קשור לעולם הספורט, אך במקום שהדחף ייעלם - החסך יצר אצלה רעב בלתי רגיל. "ישר אחרי השחרור הייתי משוגעת", היא נזכרת. "העברתי 40 שעות של שיעורים בשבוע. אין מקום בירושלים שלא עבדתי בו. זגזגתי בהפרשים של עשר דקות משיעור לשיעור בין שלושה־ארבעה מקומות שונים. אני זוכרת שממש לא נשמתי. הייתי חוזרת הביתה מסופקת אבל מפורקת. זה לא היה ממניע כלכלי אלא בגלל שהרגשתי שבצבא שנתיים לא יכולתי לגעת בזה וכשהשתחררתי רציתי לטרוף הכול".
כשהבנות יותר חזקות מהבנים
ששון המשיכה להעביר שיעורים שונים בקצב מסחרר במשך שלוש שנים. היא עברה בין חוגים שונים, העבירה חוגי זומבה לילדים, ואפילו היתה מדריכת כושר של מכינה קדם צבאית. "בשלב מסוים התחלתי להתמקצע בדברים שאני אוהבת", היא מספרת. "נכנסתי לנישה של אימונים אישיים בבתים של אנשים, בחדרי כושר, בפארקים. היום אני ידועה בעיקר כמאמנת קיקבוקס, משלבת אימון לאפות - שבו בעצם אני מחזיקה כפפות על הידיים והמתאמנים כאילו מכים אותי עם אגרופים ובעיטות. אני מעבירה השתלמות על זה, ואני מתאימה את האימון הזה לכל קהלי היעד. אני גם מגיעה מרקע של התעמלות קרקע, ככה שאני אוהבת לשלב תרגילי קרקע בתוך האימונים".
כשששון מדברת על קהל מגוון היא מתכוונת לכזה שמגיע מכל המגזרים. "יש לי בעיקר מתאמנות בנות והמון קהל דתי וחרדי", היא אומרת. "זה קהל מאוד מפתיע כי אתה לא באמת חושב כמה מודעות ונכונות להתאמן יש להם".
ששון מתאימה את האימונים שלה גם לגיל המתאמנות. "למדתי לווסת את האימון כך שיתאים לקהל מבוגר, לקהל מתחיל וגם לאתגר בנות 17-16 שהן נינג'ות אמיתיות", היא אומרת. "אני מאוד מאמינה בשילוב של אירובי וכוח ומכניסה גם וגם. לפעמים הבנות אצלי יותר חזקות מהגברים".
להעביר את הסודות לדור הבא
עולם הקיקבוקס לאפות בירושלים אינו עשיר במאמנות וששון שולטת בו כרגע ביד רמה. לאחרונה היא החליטה להרחיב את המעגל ולהכשיר שורה של מדריכות חדשות. "עשיתי שיתוף פעולה עם הפדרציה לקיקבוקס והעברתי קורס", היא משחזרת. "היה מחזור אחד והוא הלך סבבה. ואז העברתי קורס נוסף בעצמי, קורס ראשון שהוא שלי. אני בניתי את הסילבוס והכול מאפס ועכשיו אני מריצה את המחזור השני".
ואת לא מפחדת שהן ייקחו ממך את ההגמוניה?
"לקוחה שמגיעה אלי תמשיך להגיע אלי, ואני יודעת את זה. היה לי ביטחון לעשות את זה ולשתף את הסודות שלי לדור הבא כדי שגם הם יצליחו. ואני עושה את זה הכי בכיף. יש לי תלמידות שאני מלווה אותן ומפרגנת להן".
מה היעד הבא?
"קודם כל לבסס פה את בית הספר הקטן שפתחתי. הרעיון נולד מכך שבמרכז יש המון השתלמויות והמון מה לעשות בעולם הפיטנס ובירושלים יש פחות. למאמנים אין הרבה מקומות להשתלם, וגם לקהל הדתי אין כי בארץ רוב ההשתלמויות הן עם גברים.
"דבר שני, להעביר שיעורים וכנסים בחו"ל. זו הקריירה שאני רואה לעצמי. פעם אולי רציתי לפתוח מקום, אבל היום אני רואה בזה הרבה יותר קושי מאשר צעד חיובי. מבחינה כלכלית עדיף לי לבסס את בית הספר שלי מאשר לפתוח חדר כושר. החלום הכי גדול הוא בית ספר למאמנים - שיהיו בו תחומים והוא יהיה פונקציונלי".