בדיוק לפני 50 שנה, יום למחרת ליל הסדר, 13 באפריל 1968, עלתה בית"ר בפעם הראשונה בתולדותיה לליגה הראשונה, אז הליגה הלאומית. אודי רובוביץ', מספר 8 של בית"ר והכוכב הכי גדול שלה, שאיתו שוחחנו השבוע, זוכר הכול. "אלה היו ימים שבהם הכול היה אמיתי. היתה ערבות הדדית. בית"ר היתה הקבוצה של העם, של אלה שהפרוטה אינה מצויה בכיסם, ששונאים את הממסד ואת מפא"י, שלא שלטו בארץ אלא מלכו בארץ.
"גם אז, כשהיינו קבוצה בליגה א', הליגה השנייה, והפועל היתה קבוצה משופעת כוכבים, כמו בן רימוז' וסינגל ומהטבי, תמיד המשחקים שלנו היו יותר מלאים בקהל. תמיד כשהלכת ברחוב בירושלים היו קופצים עליך מכל פינה. אני זוכר שבגיל 14 וחצי, בקבוצת הנוער, היה דרבי נוער והמגרש היה מפוצץ, כי זו היתה הדרך היחידה לצפות בדרבי. הבקעתי שני שערים וניצחנו. למחרת עליתי לאוטובוס והנהג אומר לי: 'אתה הילד הבלונדיני שאתמול דפק את הפועל?' הנהנתי במבוכה. 'תעלה', הוא אמר. 'היום אתה לא משלם'".
עונת 1967/8 היתה עונה כפולה. שתי עונות בשנת משחקים אחת עם 60 משחקים. הנימוק הראשון לכך הוא מלחמת ששת הימים והשני האלימות במגרשים. ההתאחדות החליטה שהיא מקיימת עונה יותר ארוכה כדי 'להרגיע את האוהדים'. "במחזור ה־28, בדיוק באמצע הליגה, הפסדנו ברמת עמידר, היריבה הגדולה שלנו, 1:3, וזה היה ההפסד האחרון שלנו במשך 32 משחקים", אומר רובוביץ'.
"היינו קבוצה שמשחקת יפה, שמנצחת, שקהל מחובר אליה. אוהדי בית"ר מעולם לא קיללו אותנו. הדבר הכי קיצוני שאני זוכר זה שהפסדנו בעונת 71' בחצי הגמר למכבי חיפה, ואוהדים עצרו את האוטובוס בכביש רמלה ואמרו: 'במקום שאתם תבכו באוטובוס ואנחנו נבכה בכביש ובמכוניות, תרדו מהאוטובוס ונבכה ביחד'".
איש מצחיק רובוביץ'. השבוע סיפר שהוקמה ועדת חקירה ממלכתית כדי לבדוק מי מבין הפוליטיקאים לא נגוע בשחיתות. במשחק ששיחקה פעם בית"ר נגד מכבי תל אביב הוא מספר: "שמעון צ'רנוחה שמר אישית את גיורא שפיגל. ירדנו למחצית ומכבי מובילים 0:2. אני פונה לשימי ואומר לו: 'איך אתה שומר על שפיגל?' אז הוא עונה לי: 'חוץ משני גולים שהבקיע, שפיגל לא נגע בכדור'. בית"ר של אותה עונה לבשה לבן וכחול, צבעי הדגל. "לבשנו מה שהיה זול. לבן, לפעמים ירוק או כחול. הכול היה הולך חוץ מהאדום שהוא, ובכן, סדין אדום", אומר רובוביץ'.
"הצהוב הגיע כמה שנים מאוחר יותר. אבא של צחי הנגבי, עמנואל הנגבי, היה מגיע לבית הוריי כל שבת בבוקר, שותה קוניאק עם דג מלוח ואומר: 'היום רק שתי נקודות' (אז היו מקבלים שתי נקודות על ניצחון). צחי היה מגיע איתו, ובעיקר שותק, עד שנהיה פוליטיקאי ולא הפסיק לדבר, וגם בניגוד לאבא שלו, שהיה אוהד בית"ר, הפך לאוהד מכבי תל אביב. טוב, נו, לפחות לא אדום".
"בימים ההם", אומר רובוביץ', "כל הקבוצה של בית"ר עבדה בבוקר והתאמנה בצהריים. אני עבדתי במשרד התחבורה ככלכלן. היו לנו בקבוצה נהגי אוטובוס וגננים ומה לא. זו לא התקופה של היום שמנהל הבנק מחכה שכדורגלן יתקשר אליו. אנחנו בקושי גמרנו את החודש. פעם באו אלי מקרית אונו וביקשו שאמכור משחק. לא היה כסף לאף אחד אז. מנהל הקבוצה שלהם הציע שייתן לי את הרכב הפרטי שלו למשך שבוע ימים כי אז מי שהיתה לו מכונית היה נחשב לגביר. אמרתי לו שגם אם ייתן לי את הרכב לצמיתות אני לא מוכר משחק, ובמשחק מולם הבקעתי שני גולים: אחד בשביל בית"ר ואחד בשביל שלאף אחד לא יהיה ספק".
רובוביץ' מבקש לאורך כל השיחה שלא נגרע מהקרדיט לחבריו לקבוצה: צ'רנוחה, ד"ר ראול גילר, יוסי אמינוף, מונסה, חכם, גיגי כהן, המאמן סמואל רזניק, בן דוד, שלום מזרחי ואברהמי. הוא היה הקפטן והכוכב אבל מבקש שנצדיע לכולם. "תבין מה זו אהבה בין חברים שמשחקים איתך, ואנחנו בקשר צמוד עד היום, 50 שנה אחרי. היה לנו מחזור אחרון נגד קרית אונו וד"ר גילר ואני רצים למלכות השערים, הוא עם 42 גולים ואני עם 41. נשרק לזכותנו פנדל, והוא אומר לי: 'תן לי לבעוט'. לקחתי את הכדור, שמתי על הנקודה ואמרתי לו: 'שים את זה בפנים ותהיה מלך השערים'. כל המשחק חיפשתי לבשל לו כדי שיזכה בתואר. ברור שהוא זכה".
× × ×
ירושלים מודל 1968 היתה עיר באופוריה אחרי המלחמה, אבל גם מאוד צנועה וענייה. "היינו רצים ביום ראשון בבוקר לקנות חדשות הספורט כדי לקרוא מה העיתונאי מאיר גבאי ז"ל כתב עלינו. מסתכלים על הציון בעיתון כאילו הוא חזות הכול. גבאי היה אוהד בית"ר שגם עשה לנו לפעמים הנחות, אבל לא היית מצליח לעולם לגרום לו להעלות לך את הציון. המסלול של ראשון בבוקר היה העיתון של גבאי ואז נסיעה לפוטו אלן, של אלחנן בן חקון ז"ל, לראות אם כבר הספיק לפתח את התמונות מהמשחק בשבת", אומר רובוביץ'.
ארבעה מחזורים לסיום העונה בית"ר היתה צריכה לצאת למשחק באשקלון כשרמת עמידר נושפת בעורפה והפער בין הקבוצות עומד על שתי נקודות בלבד. שבוע קודם, שער מ־35 מטר של שמעון צ'רנוחה הכניע את הפועל חולון. רובוביץ' היה בסיני ערב המשחק באשקלון, אחראי על העברת טנקים שנטשו המצרים במלחמה לטובת שטחי ישראל, לפני שהבדואים יבזזו את הברזל והנחושת של הציוד הצבאי.
"את אזולאי שחררו הביתה ואני נשארתי בבסיס. רובי ריבלין, פטרון בית"ר, התקשר לא פחות ולא יותר לעזר ויצמן שר הביטחון וביקש שישחררו אותי למשחק מול אשקלון. עזר אמר לו: 'אם אתה רוצה שהוא ייצא הביתה סע לסיני ותביא אותו אתה'. בבוקר אומרת לי הפקידה בבסיס שבתוך כמה שעות יבואו לאסוף אותי. עוברות כמה שעות, וכמו בסרט גבעת חלפון מגיע פז'ו 404 עם לייזי ורובי ריבלין, פז'ו חדשה שהיום היא רכב לאספנים. אני כולי מלוכלך, מלא זקן ועם העיניים עצומות, נכנס לרכב ומתיישב מאחור. רובי צועק עלי: 'לך לישון. יש משחק חשוב מחר'. תאמין לי, הייתי כל כך עייף שגם במשחק עצמו רוב הזמן ישנתי עד שבדקה ה־84 הגיע אלי הכדור אחרי ששחקן של אשקלון נשכב בתוך הרחבה שלנו והתחזה לפצוע. נתתי פצצה, אלא מה? השופט דודאי אישר את השער, ואת השאגה של אוהדי בית"ר אני זוכר עד היום".
שבוע אחרי המשחק מול אשקלון הגיע הרגע הגדול: משחק העונה מול רמת עמידר בימק"א, כשניצחון מבטיח העפלה ראשונה בהיסטוריה לליגה הראשונה. על בסטה במחנה יהודה נתלה שלט: "כרטיסים למשחק העלייה של בית"ר, רק כאן!!!" "לפני המשחק אני מקבל טלפונים מכל הארץ. אוהדים שמבטיחים לי: 'תנצחו ותקבל 1,000 לירות', 'תנצחו ונטוס איתכם לחו"ל', כל מיני תמריצים כאלה של אוהדים, ועד היום, אגב, אני מחכה שמישהו מהם יחזור אלי. בלילה שלפני המשחק היה גשם, ומהבוקר בימק"א לא יכולת להכניס סיכה למגרש המפוצץ".
× × ×
הגשם יצר בורות במשטח העפר בימק"א שכדי לכסות אותם הביאו מכבש. אלא שהמכבש נתקע בעצמו והיו זקוקים לחבלים כדי לחלץ אותו. ביציע ישבו אוהדים עם סירי אוכל. בשעה המקבילה שיחקה הפועל בקטמון משחק לא חשוב מול הכח. בימק"א נכחו כשמונת אלפים איש, בקטמון בקושי אלפיים. זו היתה כנראה הפעם הראשונה שאנשי תנועת החירות הרגישו שזהו יום חגם. הם הרימו את הראש וידעו שבעוד כמה שעות הם יחגגו את סיומה של גלות ארוכה של 13 שנה בליגה השנייה.
השופט משה אשכנזי הוציא את המשחק לדרך. בית"ר פתחה בהרכב הזה: חיים אברהם, יוסי חכם, שלומי אברהמי, רחמים עג'מי, שאול מזרחי, שמעון צ'רנוחה, חיים אזולאי, רובוביץ', ד"ר ראול גילר, אלי בן דוד ויצחק מונסה.
בית"ר תקפה אבל לא הצליחה למצוא את הרשת. ברמת עמידר חיפשו נקמה על ההפסד בסיבוב הקודם 4:0 לבית"ר (אחרי שגם הקבוצה מרמת גן ניצחה סיבוב לפני כן את בית"ר 1:3). מרוב מתח והתרגשות שחקני בית"ר, שהיו רגילים להבקיע בצרורות, לא הצליחו להכניע את שער האורחים. אוהדי בית"ר לא ויתרו על הקריאה המסורתית 'אבל בהסתדרות', כדי להזכיר לצד האדום של העיר שהיום הזה הוא של רובוביץ' והריבלינים וצ'רנוחה.
בדקה ה־86 בעט קשר בית"ר יצחק מונסה כדור לקורה. אותו מונסה זכה באותן שנים לתהילת עולם, כשבמשחק שהתקיים בבית צפאפה, במסגרת ליגה למקומות עבודה, נבעט הכדור לצד הירדני ומונסה עבר את הגדר כדי להביא את הכדור וגם לחץ יד לשומר הירדני, שבמקום לקחת אותו בשבי חיבק אותו ושחרר אותו. הבעיטה של מונסה נהדפה מהקורה לרובוביץ', שהשתלט על הריבאונד וקבע 0:1. אוהדי בית"ר חגגו ביציעים, רובי ריבלין, אלא מה, לא הפסיק לבכות, כמו גם שאול מזרחי. רובוביץ' נישא על כפיים. היו כאלה שבירכו "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".
אוהדי בית"ר שרו גם את "מי דפק את עמידר, אודי חמודי". שחקני בית"ר קיבלו ארוחה חגיגית במסעדת טרבלוס ולקחו איתם את... שחקני רמת עמידר, שהודו שלבית"ר הגיע לעלות ליגה. רובוביץ' עלה ביום ראשון בבוקר שוב על האוטובוס למילואים, לא לפני שמר קופ, הבעלים של קפה טעמון, מילא אותו בשקיות עמוסות כל טוב, כסוג של פרס על עליית הליגה. רובוביץ' פרש ממשחק פעיל ב־1972, בגיל 27, אחרי שהתחתן והחל לנהל עסק משפחתי.
"בשנת הפרישה הציעו להצטרף למכבי חיפה תמורת הרבה כסף, אבל אמרתי שאני לא לעולם לא אלבש מדים של קבוצה שאינה בית"ר. אני לא מביט אחורה בזעם, רק גאה בחברים שלי ובעצמי שעשינו היסטוריה. הנחנו את אבני היסוד של האימפריה שבית"ר הפכה להיות. אמרתי לאורי מלימליאן, כשהוא היה בן 14 ואני כבר הייתי כוכב בבוגרים, שהוא ימשיך את הדרך ויעשה דברים יותר גדולים מאיתנו. יאללה בית"ר. חג שמח לכולם".
