שם: תומר סבן
גיל: 37
עיר מגורים: ירושלמי שגר בחמש השנים האחרונות בדנבר, קולוראדו.
אוהדת את: הפועל ירושלים בכדורסל, בית"ר ירושלים בכדורגל.
איך התחיל הרומן הקבוצות: "אבא שלי היה אוהד הפועל בכדורגל בנשמה, לצד שאר הדודים שהיו אוהדי בית"ר. הם הצליחו להשפיע על אחי הגדול מיכאל, שמגיל אפס היה מכסה אותי עם דגל של בית"ר במקום שמיכה. משם, הדרך למשחקים היתה קצרה.
"אותו אח שלימד אותי לאהוב את בית"ר, גם לקח אותי למשחק הראשון של הפועל ירושלים בכדורסל ב-1990. זה היה משחק הבית הראשון של הפועל אי פעם באירופה, נגד רג’יו קלאבריה. הפסדנו, אבל ישבנו מאחורי הסלים. אז הבנתי שזה מקומי ושיש עוד קבוצות חוץ ממכבי תל אביב. ביציע היה עוד אחד שעמד איתנו, בן גילי. קוראים לו אורי אלון".
הרגע הכי עצוב שהיה לי ביציע: "בגזרת בית"ר, דווקא בעונת האליפות של 92'-93', אני זוכר לרעה את משחק העונה נגד מכבי ת"א בר"ג. הפסדנו 2:0 משערים של מאיר מליקה ואבי נמני. הירידה מהיציע עד לאוטו של אבא, כשברקע אוהדי מכבי מקניטים אותנו, נראתה לי כמו נצח.
"בכדורסל לא אשכח לעולם את משחק האליפות שלא היה ב-2007 ביד אליהו עם מאיר טפירו וסמי בכר. עבדתי בנתב"ג באותה תקופה והיתה לי משמרת לילה אחרי המשחק. אני זוכר את שריקת הסיום אחרי סל הניצחון של מכבי, ומאותו רגע חסרות לי בערך 10 שעות מהחיים בזיכרון. לא יודע ולא זוכר איך נסעתי לעבודה, או איך תפקדתי באותו יום בתור מנהל בודקים ביטחוניים בשדה".
הרגע שלא אשכח לעולם: "אומרים שאת החוויה הראשונה לעולם לא שוכחים. אז בשני ככה זה אצלי בשני המקרים - האליפות הראשונה שחוויתי כאוהד היתה של בית"ר, בעונת 92'-93'. אחי אמנם לא לקח אותי למשחק האליפות, אבל את הרעש של היציעים בטדי שמעתי טוב מהבית.
"בכדורסל כמובן שאני מדבר על סל הניצחון של של עדי גורדון ב-1996 מעל טום צ'יימברס. הייתי ביציע העליון ביד אליהו, יחד עם עוד חמשת אלפים איש. כולנו לבושים בחולצת 'יש בי אהבה והיא תנצח'. את משחק האליפות לפני שנתיים ראיתי מהמשרד שלי בדנבר, באמצע יום העבודה. בכיתי כמו ילד. משמחה כמובן, אבל גם מצער שאני לא שם. לך תסביר לאמריקאים שהיו סביבי למה בחור בן 35 בוכה במשרד".
מי השחקן שתמיד רצית שיחתום בקבוצה: "מתןך חיבה לגניבת שחקנים ממכבי ת"א, בבית"ר תמיד רציתי שאבי נמני או איציק זוהר יגיעו – והם אכן הגיעו. בהפועל כמובן שכל שחקן שהגיע ממכבי גרם אצלי להיסטריה. החל ממיקי ברקוביץ' ועד לשחקנים של היום שהפכו לאדומים לנצח – ליאור אליהו ויותם הלפרים. שם שרציתי שיגיע ולא הגיע (וחבל): טל בורשטיין".
שיר האוהדים הכי מוצלח: "בתור אוהד של הקבוצות מירושלים, לא משנה אם זה הפועל או בית"ר, 'שבחי ירושלים' תמיד ריגש אותי לשיר. בשני היציעים. ביציע של הפועל הכי אהבתי את השיר הישן והטוב – '1,2,3,4 הנה עדי גורדון בא, הוא יביא לנו ת'ניצחון...'".
מה הדבר הכי פרוע שעשיתי בשביל הקבוצה שלי: "בבית"ר הייתי מתפלח למשחקים. זכורה לי פעם אחת שממש עליתי על הגדר בטדי. שוטר תפס אותי ושאל אותי איך קוראים לי. אמרתי לו שקוראים לי תומר לוי. למזלי היו עוד כאלה שעשו כמוני, אז בשנייה שהוא עזב אותי לרגע רצתי כמו משוגע לתוך היציע.
"בהפועל, הדבר הכי פרוע (או הזוי) היה הנסיעה לגמר היול"ב ב-2004. בעיה ברישום כרטיסי הטיסה שלחה אותי ועוד כמה חברים למסע בכל רחבי אירופה – נחתנו בפריז ולקחנו מונית ברגע האחרון עד לשרלואה. הגענו חצי שעה לפני תחילת המשחק ואז אמרתי לכל מי שהיה איתנו שאם עברנו את כל זה והגענו בזמן – אין מצב שלא חוזרים עם הגביע. בטיסה חזרה דרך איסטנבול הדיילות התורכיות חשבו שהמטוס יתרסק מרוב קפיצות ושאגות של 280 נוסעים באוויר, אי שם מעל אירופה.
"ויש כמובן את המצב שבו אני נמצא היום – אוהד ירושלמי שגר בדנבר. מבחינתי כל ניסיון הזוי שלי למצוא שידור פיראטי של הקבוצה שלי באמצע יום עבודה, במדינת חוק כמו ארה"ב, הוא מטורף לגמריי".
